שמעתי תרנגול קורא בחצות הלילה את קריאתו.

שאלתי, "על מה ולמה?"

"על קריאת עלמות נוגות שבחטף של שיגעון הרגע והנפש, חוצים בהם גבולות של הגוף ומבתרים נפשותיהן העדינות לשניים: את שהיו לפני ושנייה אחרי הנצח, בו הן מוטלות זבות דם, פעורות עיניים, מדממות את הירח הניבט בדממה מעליהן, רוצות לרחוץ נשמתן מהפרץ לתוכן ללא רשותן הבלעדית.."

לא יכולתי לבלוע רוקי שהצטבר נוכח היובש, מר כלענה, ששרר בפי.

"ומהיכן אתה יודע זאת?" שאלתי,

"מתוך פריצות של אלו שחיללו את אותם נכי נפש שחוללו בעצמם את אותו מעשה, בזמן לא זמן, בעת ילדותם המוקדמת כששומר נפשם ישן על משמרתו".

"ועל כן צרידותך?" חרק קולי,

"לא. צרידותי מתוך ניסיונות חנוקים לשלוח אורות חבויים אל אותן עלמות חן, אל אותם נכי נפש.. על מנת לשקם כאבים חבויים שמדירים אהבה מעיניהם של אלה ואלה. קורבנות, כל אחד מקצהו האחר של עולם,  כל אחד ושיברון צבעיו.."

ואני שטעמתי מפה ומשם...מרוחה בחומות הגנה שנבנו, מסוייגת קהל מתוך חשדנות, מטוהרת כי מים רבים כבר שטפו את גופי, מאוחה כי תלאים של תיקווה כבר תופסים בבשרי, הלכתי משם ותמהה אנוכי: על מה קורא הוא בקול, אותו תרנגול, כאשר הוא עושה זאת, השכם, עם הנץ האור הראשון..