זו חולשה אצלי. אני מודעת לעובדה שהכל מלמעלה, אך בכל זאת, בלי משים, התאהבתי בניסיונות לגנוב ממנו סמכויות בנוגע לניהול החיים שלי. אחד הגדיר אותי פעם כפריקית של שליטה. אני בהחלט אוהבת להרגיש שהחיים בידיי ואני עושה בהם כרצוני (כמובן, בגבולות המותרים).
אני לא יודעת מתי בדיוק זה קרה, אבל משהו השתנה. אני לא יודעת איך, זו פשוט עובדה. משהו מנווט אותי.
יום אחד עצרתי, עשיתי חושבים (בעצם, אצלי זה קורה כל הזמן, עוד חולשה) וגיליתי ש-אני שבוייה. שבוייה במרוץ, במצב שאין לי שליטה עליו – הדחף להספיק, לעשות, כמה שיותר מתוך הרשימה (שמתעדכנת וגדלה, כל העת), להגיע להישגים.
"כשאסיים את..." – מצלצל מוכר? אצלי זה נשמע כ-"כשאסיים את התואר הראשון, אז...". מה לעשות? לא הכל אפשר להכניס למארג הצפוף ממילא. בנוסף ללימודיי ולעבודתי בכנסת, אני עובדת במקומות נוספים, כ-נוער שוחר משפט עברי (אם מישהו/י מהתלמידים/ות שלי קורא כעת פוסט הזה – מתה עליכם) וכו'. עד לפני מספר חודשים, גם התנדבות הייתה בתמונה. כשקלטתי שאני עדיין לא סופרוומאן (-בטיפול), נאלצתי להוריד את ההתנדבות מהלו"ז. זאת, בתקווה שהיא שם בחוץ רק לזמן קצר וכשהעומס ירד מעט, אתן ביטוי גם לרוח העשייה החינמית. מתישהו גם המנטרה הזו התעדכנה ל-"כשאסיים את התואר השני". שבוע שעבר, שוחחתי עם מישהו בנוגע לעבודה שחשבתי לשלב עם התואר השני, לאחר הסיום (המתקרב) של הנוכחי. "את לא מתכוונת לעשות הפסקה?!" – הוא פער עיניים. "למען האמת, חשבתי לטייל קצת, אבל..", כך אני. "מה אבל? תגידי, מישהו רודף אחרייך?!" – הוא תמה. מרוץ החיים מנע ממני את הצורך לענות לו. הפעם טלפון של תלמיד מנוער שוחר ושעון מתקדם שרמז שהגיע הזמן לשוב למקום מושבי שלי בכנסת, פתחו בפני דרך מילוט מתשובה לשאלה הזו, בעת הזו. אולם הנושא לא נסגר.
אז –
מי רודף אחריי? ואיך מפסיקים את המרדף הזה?
|