| יום חמישי. סוף שבוע בפתח ושארית יום העבודה שוב פנויה. לוקח את האופניים והציוד. מעין טקס קבוע של צליין המכין את עצמו לדרך. היום אהיה לבד, אני, הגבעות של אזור נחשון ופיתולי דרך בורמה.הדרך לנחשון עוברת בהינד עפעף. מוריד את האופניים מהגג, מתקין בלמים חדשים ומכוון אל הגבעות. היום, כך נראה, הכול מסתדר נכון. הרוח חזקה ומאחורי. היא מסיעה אותי כמעט ללא מאמץ ומקררת את גבי. הגבעות חולפות ומפיתול אל פיתול השביל עובר תחת גלגלי. עם כל מטר שנצבר, עם כל סיבוב של הדוושות, נושרת לבנה נוספת מהמעמסה של טרדות היום יום, שרק עתה שמתי לב לקיומה. סיום החלק הראשון מגיע בקצה השיפוע של גבעה השולטת על הראל וסביבותיה. דמויות פלדה ענקיות של לוחמים מימים עברו מעטרות את הגבעה כמו כתר חלוד. השביל פורץ מעלה אל הפסגה ואני מתנשף ועולה עם הרוח אל הקצה. עצירה. כמעט נגמר לי האוויר. הנמלים שהצטופפו אל מול אישוני נעלמות מאליהן והדופק מתייצב. אני קל כנוצה והרוח מנידה אותי כקנה במבוק. אין שום מחשבה בראשי. אין שום טרדה או רעש לבן של היום יום כרקע למחשבה הנכונה האחת שחיפשתי.סוף הדרך הוא לא רק מקום אלא גם זמן, וזה האחרון נמתח לאורך לא ידוע. לפתע משב רוח הדף אותי משמאלי. הרוח נשאה לפתע ריח חדש, אחר, קשה. מבט זריז אל האופק גילה את קיר החול שהגיע ועומד לשטוף את הארץ. עכשיו לחזור. לחזור מהר, כי בקרוב הסופה תבלע אותי באווירה המחניק. כל הדרך אל הרכב נשאתי בחובי את הרגע ההוא על הפסגה. אדם קדמון שנושא איתו את הגחל הלוחש של האש. הגחל הזה, כמו מדורה סמויה, הוא המקום אליו אני חוזר בנפשי על מנת למצוא את קו המחשבה הטהור שנוקה מכול רעשי היום יום.והיום, אתחיל שוב את ההכנות לליבוי הגחל של המחשבה הטהורה... |