בידוע הוא, שאם אין אני לי מי לי? ואת זה אמרו חכמנו זכרונם לברכה הרבה לפני שאלוקים חשב לברוא אותי...

את טבעת הנישואין הראשונה, עגולה מזהב טהור, שקיבלתי מתחת לחופה מרשימה בחתונה עשירה, הסרתי די מהר. הנישואין לא היו גן הורדים שתמיד חלמתי, וגם לא חיי נצח כמו שתמיד סיפרו לי, ולא משהו ששווה לטרוח למענו כמו שהבטיחו לי. אלו היו חיים שלא רציתי בהם והודעתי שאני חותכת אותם.

רק אחרי הגירושין נזכרתי, שאני, חובבת הטבעות המושבעת, פשוט הסרתי את טבעת הנישואין מבלי לשים לב לכך הרבה לפני שהקשר עלה על שירטון (ואם *הוא* היה בכלל שם לב אלי, יתכן שהיה שם לב לטבעת שאיננה).

את טבעת הנישואין השניה, מרובעת, מרוקעת, מכסף טהור, שעוצבה באופן מיוחד, קיבלתי מהאשה הראשונה בחיי. זו, שבגללה ובזכותה חיי השתנו לבלי הכר. אותה דמות שלימדה אותי אהבה מהי, ללא קשר למגדר ולזהות מינית. אישה שראתה בי את היצור המופלא ביותר עלי אדמות, שגילתה בי נשיות ואישיות. שהעניקה לי את כל מה שלא קיבלתי מעולם.

את הטקס האישי של החלפת טבעות ערכנו במקום העבודה (מקום המפגש האינטימי שלנו), לבדינו,  בשעת בוקר מוקדמת. עמדנו זו מול זו, כמו ברגעים הכי אינטימיים שאהבנו. הדיסק שקנתה לי, הדיסק שנחרש בשעות שהעברנו יחד, המילים... התנגנו ברקע. שלמה ארצי שר: "אם תיהי חכמה תגידי לי כן"... היא אמנם היתה נשואה לגבר, אך הטבעת סימלה את המחויבות שלנו זו לזו.

לשם שינוי היא לא דיברה. גם אני לא. היה לנו נוח בשקט הזה. אני זוכרת שבכיתי, שהתרגשתי, שלא ידעתי להכיל את האושר, כשהיא הוציאה את הטבעת שקנתה לעצמה. "לא אותו הדבר" אמרה לי "כדי שלא יחשדו בנו".
מה זה משנה אותו דבר, או לא אותו דבר?

טבעת.

בפעם הראשונה בחיים שהניח מישהו טבעת אל אצבעי - זה היה מתוך תמימות של החיים, וזה היה האדם שאתו התחתנתי. ורק אחרי שהתגרשתי שמתי לב שכמעט בכל תקופת הנישואין - לא ענדתי את הטבעת.

ודווקא את הטבעת שלה, ענדתי גם תקופה אחרי שנפרדנו, כי לא יכלתי להוריד אותה. עד שחברה טובה איימה עלי שהיא לא תדבר איתי בחיים אם לא אעיף את הטבעת לכל הרוחות. לא העפתי - אבל לפחות, הסרתי.

נפרדנו. כל אחת התקדמה בדרכה היא.

את הטבעת השלישית קיוויתי מאד לקבל מהאשה איתה חייתי שנתיים. אהבת חיי האמיתית.

היא כל הזמן אמרה שהיא תקנה לי את הטבעת שאני הכי רוצה, זהב ורוד עם יהלום, אם רק היתה יודעת שאגיד לה "כן", אבל לא יכולתי להבטיח לה זאת, כי לא ראיתי אותי חיה את חיי איתה או עם כל אחת אחרת לכל החיים (למה ואיך - על כך עוד ידובר רבות לא מעט בפוסטים הבאים).

היא לא קנתה טבעת, למרות שאני קניתי לה את זו שהיא אהבה.

נפרדנו לפני כ - 3 חודשים, ועל אצבעותי אף לא טבעת אחת. גם זו שענדתי מזה מספר שנים, מאז אירוסי, שקיבלתי כמתנה מדודותיי - נשרה לפני מספר חודשים ונעלמה.

לפני כשבועיים (בדיוק ביום הבחירות לראשות הממשלה), באחד מהימים הקשים ביותר שעברו עלי - החלטתי להעניק לעצמי משהו שאני מאד רוצה ובגבול המחיר הסביר, ויצאתי לקניון. מצאתי את עצמי פונה בנחישות לדוכן התכשיטים האהוב עלי של חברת "מגנוליה" (אל תחשדו בי. אין לי כל רווח או אחוזים. אני באמת אוהבת אותם בגלל המגוון, המחירים הסבירים והדגמים המופלאים), וישר ביקשתי להזמין את הטבעת שכבר רציתי מזמן רק לא פירגנתי לעצמי. היא היתה קטנה עלי ולכן הזמנתי אותה.

היום קיבלתי הודעה שהיא מחכה לי. בין העבודה ללימודים מיהרתי אל הדוכן וענדתי לעצמי את הטבעת היפהפיה.

הרי את מקודשת לי, אמרתי לעצמי. מקודשת לי.

לי. למי שאני. למה שנכון לי. לכך שזה הזכות שלי והחובה שלי לשמור על עצמי - קודם כל בשביל עצמי.

מגיע לי. על היותי אישה חזקה שעומדת מאחורי המילים שלה, שמתמודדת לבד, שנחושה לחיות את החיים על כל מורכבותם, גם כשהם כבר ממש הוציאו ממני כל חשק להמשיך אותם.

הרי אני קודשת לי בטבעת זו של אהבה ואיכפתיות שלי לעצמי.

ורק חבל שאפילו אין לי למי להראות אותה, אין מי שיאמר לי כמה היא יפה עלי, כמה היא מיוחדת.

חוזרת אל 4 קירות, עם נפש ריקה, לב שבור וטבעת שקידשתי בה את עצמי לעצמי.