אורלי וילנאי פדרבוש-מרוז היא כתבת חרוצה, עוקצנית ועקשנית. היא בעלת רקע טלוויזיוני עשיר ואין עוררין על יכולותיה ככתבת תחקיר מגוונת בשלל עניינים חברתיים. אולם, כשמדובר בהובלת תוכנית הטלוויזיה "שתולים", קצת קשה להגדיר מה בדיוק הנישה שבחרה. הרעיון נהדר, התחום הוא בעל פוטנציאל של מכרה זהב והפורמט כולו מבטיח. אלא שוילנאי מנסה לקפוץ על כל העגלות קטנות כגדולות. בכך היא מפספסת בגדול הזדמנות "לטרוף את הקלפים" ולהביא משהו חדש, מקצועי ועם מכוונות מוגדרת מבחינה חברתית ובעיקר טלוויזיונית.

מצד אחד, וילנאי מנסה להיות דוקואקטיבסטית, 'סטייל' מיקי רוזנטל אבל זה קצת לא הולך לה משום שזה קצר מדי, לא מסודר מבחינת היוצר ובעיקר בעיני הצופה הממוצע (היא נכנסת בטירוף לבית האבות ומהר מאוד יש תחושה שמשהו מתפוגג - המתח ברגרסיה). מן הצד האחר, היא מנסה ללכת על איזו שהיא תבנית בסגנון "מוסר השילומים", אבל גם כאן אין מבנה ברור של הסבר לגבי הסיפור המלא  (אנחנו מקבלים את הבחור שבוכה ולא מבינים שזה נלקח מסוף העלילה).  המבנה לא מסודר ושוב קשה להבין מה עומד לקרות ובעיקר מה ה"סגיר" של הכתבה והיכן התגובות המתבקשות של אנשי מקצוע כפי שנוהגים להביא חבריה למקצוע אמנון לוי ורפי גינת.

ומעל לכל ולינאי ומפיקי התוכנית, ניסו "להמציא את הגלגל" ולתת לאזרחים מן השורה לשמש כ'שתולים' במסגרות שונות. המחיר הוא כבד והוא בולט לעיין:

1. הצילום הנסתר לא מקצועי ברובו וקופצני מאוד.

2. השאלות הקשות לא נשאלות כלל או שלא נשאלות בתזמון הנכון ובמקום הנכון.

וילנאי מנסה לירות לשלוש חזיתות: דוקו-אקטיביזם, דרמה ותוכניות תחקיר. ספק רב אם ניתן בכלל בתוכנית אחת כל כך קצרה, למצות שניים מהשלושה.

לפיכך, התחושה והרושם לאחר התוכנית היא של החמצה גדולה, חוסר מקצועיות ומיצוי קלוש לסיפור משמעותי. הקשר לוילנאי- נראה שהיא רצה מהר מדי, נדחפת קדימה מדי וחזק מדי ולא יודעת לנתב כוחות בשדה הקרב.

כבר בכניסתה הראשונה לבית האבות לקבלת תגובה, היא מחוללת מהומה עוד לפני שהגיע "ראש השבט"- מנהל המקום שנראה דמות צבעונית והוא ראש הגדוד ועליו נופלת האחריות. במקום זאת היא מנהלת קרב מקדים ומבזבזת הרבה אנרגיות וזמן עם הספיחים ולא עם הראש שצריך לספק את התשובות קודם לכל. כך אנו מקבלים קרב לא ברור וכניסה מתלהמת ומתלהבת שלא מספקת את הסחורה ביחס לפונציאל הגלום בכל הסיפור.

לסיכום, הרעיון של "השתולים" נחמד, נתוני הפתיחה מרשימים מאוד והעניין של חדירה מוסווית מושך הרבה תשומת לב ציבורית. מעבר לכל, חשוב מאוד שיהיו תוכניות כאלה שעושות רק טוב לחברה. אך הביצוע חייב להיות יותר טוב בכדי שנתעמת עם הבעיה ונבין אותה כראוי. הסוגייה בתוכנית לא מוגדרת במבנה מסודר, התוכנית לא מוצאת לעצמה קו ברור והאנשים שחודרים ל"לב הבעיה" הם אולי נחמדים, מקצועיים בתחומם אבל לא מספיק מקצועיים בתחום הטלוויזיוני. כי מעבר לסיפור הטוב, העוולות החברתיות עומד הצופה בסלון ביתו שרוצה להיכנס יחד עם וילנאי לבית האבות או הבסיס הצבאי ולהבין מה באמת הסיפור מעבר למי, מתי ובאיזה מקום זה מתקיים ?