רכבת ההרים של החיים
פוסטים פופולאריים
-
טבילה וביקוע
8/6/07 | 1544 צפיות
-
בראשית (או... הכל אודות פריצי המשתגלת)
13/5/08 | 1650 צפיות
-
התחתנתי
17/7/11 | 2516 צפיות
-
מותקקק?
12/3/08 | 1541 צפיות
-
היום הראשון
12/8/07 | 1655 צפיות
-
4 שנים לחיי החדשים (או- פוסט הבתולים שלי)
20/3/08 | 1278 צפיות
פוסטים אחרונים
- ???Who the fuck needs a woman 31/7/13
- ובחלומי חזרתי לבית ספר התיכון 9/1/13
- האהבה לא מתה 3/4/12
- געגוע 21/11/11
- נקבה בטא 23/7/11
- התחתנתי 17/7/11
האבקות
כפוף, כואב, כבד, שבור גב, ומדדה, יצאתי את ביתי לבצע משימה בלתי אפשרית - להזיז את עצמי ולבצע פעילות גופנית. הלכתי בשכונה. ברחובות הקטנים. בין הסמטאות. בצעדים קטנים ומהססים. בחשש. עם אוזניות וכובע גרב. עם מכנסי טרנינג שמזמן היו צריכים למצוא את עצמם בפח האשפה וסוודר דהוי השמור אך ורק לשבתות של רביצה וחוסר מעש בבית. הלכתי לבד, הרחק מעיני כל.
ספורט זה לא אני. מעולם לא היה. משעמם מידי. תובעני מידי. ובעיקר מצריך התמדה- תכונה שמעולם לא היתי מבורך בה. לא בנוגע לעשיה חיובית, בכל אופן. תמיד הייתי הילד השמנמן שנבחר אחרון בחלוקה לקבוצות ונשלח אחר כבוד לעמוד בשער. לשחות דווקא אני מטיב. בילדותי אפילו התאמנתי בקבוצה יומרנית, השתתפתי במעט תחרויות ואפילו צלחתי את הכנרת פעמיים או שלוש. אכשהו במים הייתי כנראה פחות גרוע. פחות שמן. אבל גם הקריירה הזאת נגדעה מתישהו בתחילת התיכון כשהורי גילו שבמהלך חודש שלם הברזתי מאימוני השחיה ומקום זאת התחבאתי בקצה המדשאה של הבריכה וקראתי. זאת בזמן שחברי לקבוצה הזיעו במים.
הם זעמו מכעס ולרווחתי, כעונש, הפסיקו את התשלומים לסקציית השחיה המפוארת. "זיונים זה לא הכל" של דן בן אמוץ - זה היה הספר שריתק אותי על אותה מדשאה. הספר שבגינו חדלתי לשחות. הייתי מהופנט. אני מניח שכנער מתבגר ומיובש, לקחתי אותו ליד בשל הכותרת היומרנית ומתוך ציפיה לסיפורי סקס ותועבה. כאלו כמעט ולא היו שם, אבל למרות העדרן, נשאבתי כולי ע"י סיפורי חייו ובעיקר למשנתו המפולפלת אודות חופש, יחסים וטבע בני האנוש. אני סבור כי עד עצם היום הזה אני מושפע לא במעט ומתומרן ע"י הזקן האשמדאי שכבר מזמן נפח את נשמתו על המזבח בנמל הישן.
על דבר אחד הוא לא סיפר, לא ב-"זיונים זה לא הכל "ולא בסאגת ההמשך- "זניוני הדרך". הוא לא סיפר כמה מהר מתבגרים וכמה הגוף הזה יכול לבגוד בנו. אבל זה קורה. קורה ביג טיים. כוס אמוק. בחצי שנה האחרונה נראה לי שהזקנתי במליון שנה. הגב לא מפסיק להציק לי גם אחרי הניתוח. הרגל שלי עוד לא התאוששה מנחיתה מאוד לא מוצלחת שביצעתי לפני כחודשיים על איזה גרם מדרגות בואך אחלה מסיבה בדירת לופט מדהימה ביפו. הסיגריות ממשיכות לחנוק אותי והכרס מכבידה יותר ויותר. שלא לדבר על שאר הכימיכלים, הצמחים והמרעין בישין שמעולם לא הפסקתי לערות לתוכי. כבר כמה שבועות שאני מתהלך בהרגשה של שבר כלי. אם זה לא הגב, זאת הרגל. ואם לא הרגל נתפס לי הצוואר. ופתאום כשמתחלף האור לאדום באמצע הרמזור, אני צריך לחשוב פעמיים לפני שאני מדלג את המרחק הנותר בשנים שלושה צעדי ריצה קצרים. או חמור מכך - אני מוצא את עצמי שואל את עצמי איך לאלף עזאזלים אני אהיה מסוגל להכניס אישה למיטה שלי.
מיקי רורק תמיד עשה לי את זה. משחר ילדותי. הוא היה ענק בארסטי ג'יימס, בדיינר, בליבו של אנג'ל ובעיקר ב- "מלך השכונה" ("The Pope of Greenwich Village") לצדם של דריל האנה ואריק רוברטס - סרט שכמעט איש לא מכיר אך היה הגדול מכולם. ואז הוא נעלם לשנים רבות. שמועות סיפרו שהוא מסתובב עם חבורת אופנוענים בכל רחבי היבשת. ואחר כך הוא חזר לקריירת האגרוף שלו. אלכוהול, סמים, התמכרות והרס עצמי. הוא סרב לכמה תפקידים גדולים בהולווד [התפקיד של דאסטין הופמן באיש הגשם והתפקיד של ברוס וויליס בספרות זולה] ודעך באנונימיות הרחק מדעת הקהל. ואז לפני מספר שנים בודדות הוא פתאום חזר. עדיין הרחק מהמיין סטרים ההולוודי בתפקידים הזויים. ב"דומינו" הוא עשה צייד ראשים מתבגר ומחוספס ובעיר החטאים הוא עשה את מארב שיזכר לנצח. ועכשיו הוא עושה את המתאבק.
בשבת ראיתי את המתאבק. בנשימה עצורה ובהזדהות מוחלטת. הוא זקן מיקי רורק. מכוער ולא מזכיר את היפיוף מ - 9 וחצי שבועות. על תפקידו זו הוא זכה בכמה פרסים משמעותיים [לא ממש בקיא בשמות. דקל הזהב משהו- נדמה לי] והיה מועמד לאוסקר. מתאבק בשלהי הקריירה שלו. בן 50 או יותר. מכשיר שמיעה. מנופח מסטרואידים. שיער ארוך בלונדיני וגולש. בגדי האבקות צמודים ופטתיים. מתרפק על ימי הזוהר שלו כבר 20 שנה. מאוהב בחשפנית [מהממת] ,מתפרנס מעבודה משפילה בסופרמרקט עם בוס מגעיל ומנסה ללא הועיל להתקרב לביתו אותה זנח לפני שנים רבות. עושים לו כבוד בזירת ההאבקות. זוכרים לו חסד נעוריו ועדיין מזמינים אותו לקרבות רבים. אבל הגוף בוגד בו ואחר אחד הקרבות הוא מתמוטט ועובר התקף לב וניתוח מעקפים.
והוא כזה מותק הרורק הזה. מתבאס לגמרי מעצמו. משתקם באיטיות אחר הניתוח. מתחיל להזיז את עצמו בכבדות. רץ לאט ומתנשף בכבדות בחורשת העצים שליד הקרוואן בו הוא מתגורר. על הצלקת אשר מעטרת כעת את בית החזה שלו הוא מניח תליון ענק. הוא רוכש תרופות שרשם לו הקרדיאולוג במקום סטרואידים. הוא מבקש לפרוש מחיי ההאבקות, להפסיק ללכת על הקצה. ולחדול משגרת ההרס העצמי ולנהל אורך חיים שפוי ובריא. אך ללא הועיל. עד מהרה הוא מבין כי ללא קרבות ההאבקות, הוא איננו. הוא אף אחד. הוא לא נחשב. הוא מבין כי הוא חיי רק על הזירה, רק לקול שאגות הקהל ורק באותו שבריר של רגע בו הוא מזנק מהחבלים ונוגח ביריב האומלל שלו.
זה סרט על התבגרות, על המחיר אשר גובים החיים על הקצה ועל תוצאות ההרס עצמי. סרט על הגדרה עצמית. אך בעיקר ויותר מכל זה סיפור על חיים מפוספסים.
בסופו של דבר הוא לא זכה בשום אוסקר, אך הוא גרם לי לפחד.
***
השיר - DISIAC - מה שהיה לי באוזניות. |
פרופיל
תגובות אחרונות
-
Anatolia
בתגובה על געגוע
-
Tuli Gilai
בתגובה על ???Who the fuck needs a woman
-
מרוה אינדיגו
בתגובה על ובחלומי חזרתי לבית ספר התיכון
-
חדוה ברנר
בתגובה על האהבה לא מתה
-
קויוטי
בתגובה על התחתנתי
-
קויוטי
בתגובה על אהבת אמת
תגובות (48)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
מרשה לך.
9.5 שבועות היה באמת שוס, אבל לדעתי לא בגלל הזיונים ולא בגלל קים.
אלא בעיקר בזכותו. אם אני זוכר נכון, יצאנו מהסרט עם תחושות של "בינגו" - ככה אנחנו רוצים את החיים שלנו.
נקי, יפה, עשיר, קול.
אבל אם כבר לדבר על המקור- אז צריך לזכור שאת הופעת הבחורה בתודעה שלנו, הוא עשה בראסטי ג'יימס, בתור האח של.... הוא היה שם כל כך חזק שלמרות דיין ליין ה מ ה מ מ ת מכל, הוא שרד את הזכרון של מעל 20 שנה.
וואלה.
הסרט הזה נשאר איתי עוד הרבה ימים אחרי שצפיתי בו וכשאני קוראת כעת את מילותיך צפות בי אותם רגשות עזים שחשתי אז.
ניסיתי להבין מה יש ברורק (ברנדי) הזה שכל כך נוגע.
הרי הוא הרס לעצמו את החיים במו ידיו.
הוא מפספס כל הזדמנות להחלץ מהביבים (עיין ערך לשכוח שקבע עם הבת שלו...).
הוא מכוער (הוא כן - גם את חיצוניותו הרס במו ידיו).
ואי אפשר לעמוד בפניו.
אי אפשר שלא לאהוב אותו.
אי אפשר לא לרצות בטובתו. גם אם נורא משתדלים.
ולרורק הגיע אוסקר.
ולרנדי הגיע חיים.
הם לא קיבלו.
אותך זה הפחיד.
אותי זה העציב.
ואיזה כיף שכתבת את הפוסט הזה.
בריאות זו מילה מפחידה בפני עצמה.
מן מילה חלופית ל"אני מזדקן/נת והגוף שלי כבר לא מחבב אותי כמו פעם"
פתאום בלי הקדמות מיותרות צריך להפסיק את כל הכייף
ולהתמקד בכל האין כייף הבריאותי הזה.
באסה. אני יודעת.
הוא לא סיפר כמה מהר מתבגרים וכמה הגוף הזה יכול לבגוד בנו. אבל זה קורה. קורה ביג טיים. כוס אמוק. בחצי שנה האחרונה נראה לי שהזקנתי במליון שנה..
כמה נכון מותק..ובכ"ז אני נוהגת לתת לגוף שלי צ'אנסים. מלא. העיקר שיכבד את נוכחותו בי.
כתוב נוגה. כתוב בועט. כתוב נקי וזך. כתוב אתה. סתם אתה כפי שאני כל כך אוהבת.
תודה.
ואני אומרת
מזל טוב ליום הולדתך
למה מה נראה לך? שראיתי בקולנוע?
זה נמצא ברשת
והוא התכער אפילו יותר ממני- אבל הוא עדיין שווה ביג טיים
עוד לא ראיתי
אבל אני מראש בעדו, בכל גיל, בכל מצב,
ובעדך גם
והייתם פעם דומים קצת (ולא רק בשם) לא יודעת מה עכשיו, אבדוק אם הפירטים כבר הפיצו את הסרט הזה
אפשר להתחיל לבחור בלהפסיק להתאבק עם עצמך כל הזמן, למרות שההתאבקות הזו מוציאה מימך טקסים מצויינים. לפחות זה הא?!
התאבקות, מאבק, אבק, תק.
העולם לא שייך לצעירים, זה רק נראה ככה.
עלה על האופנוע וסע. לאן? לאן שתיקח אותך הרוח, העיקר להתקדם ולא להישאר במקום (גם אם כואבת הרגל, הגב, הנפש ו..). המפתחות בפנים.
בילי
לא לא לא לא
שימי לב ושימי לב טוב:
יוסל'ה איך זה קרה, אני פחדן אני והראשון- הם יצירת המופת הכי מופלאה שנוצרה אי פעם.
ואני לא צוחק
אין ולא היתה עלי השפעה גדולה יותר
אבל על זה אולי פוסט אחר
יש לגילך המופלג גם כמה יתרונות..מה שאתה שכחת הצעירים/ות עוד לא הספיקו ללמוד...
נכון ששכחת את זה?
זוכרת שקראתי את 'לא שם זין' מייד אחרי שסיימתי את 'יוסל'ה איך זה קרה'...איזה הבדל...נוסטלגיה
מתחתי גילי הצעיר(עאלק) שלא תחשוב שזה שונה..
גם אני חושבת, נוכחת, מרגשיה ורואה את ההבדלים,
את השוני שיש בי עעכשיו, ממה שהיה לפני 10 שנים
אז עכשיו אחרי שהזדהיתי עם עולמך
שאלתי היא -
באמא'שך אז מה ?
עד מתי ?
ומה עכשיו, הא??
תרשה לי מותק, לקחת את הפוסט שלך,
למקום קצת אחר.
הסרט 9.5 שבועות הטריף את כולנו,
וכמו שאתם פינטזתם על קים בסינג'ר,
אנחנו פינטזנו על רורק.
אבל בדיעבד.... ואל אישך תשוקתך.... זה חרא של המצאה.
עזוב- אתה מואר מספיק
איפה מדליקים את האור ?
מזל שיש לי לפחות עוד 15 שנה עד גיל 40
:-)
לעיתים התכחשות עושה יופי של עבודה.
אוהב לשרוט אותך.
תודה.
כותב הרבה יותר מאשר מפרסם.
את לא רוצה לקרא את מה שנשאר על הדיסק הקשיח- אני מבטיח לך - גם לך יש גבולות.
יש לך?
אני אוהבת את כל הגדולים שהזכרת כאן.
הם ורק הם בשנים מאוחרות יותר הזכירו לעצמם להמשיך
היה להם גם פחד ביצוע.אני בטוחה.
אנחנו מגלמים תפקידים שונים בחיינו.
המעברים מוסיפים לנו עוד קמט.עוד צלקת. והיופי מקבל פנים אחרות.
צריך תמיד לתת מקום בלב לאהבת האני העצמי..
הגוף זוכר הכל.
קארתי אותך בשקיקה.בקטע האמצע רעשתי מצחוק.
בגדר המלצה.........אני חושבת שאתה צריך לכתוב לעיתים דחופות יותר.
אתה מצליח לרתק.
חוזרת לככב אותך.
אתה יודע מותק
אני תמיד חושבת שהזירה הזאת
שמתקשרת אל שם הפוסט שלך האבקות
היא אותה זירה אצל כולנו, יש כאלה שמדברים אליה ומכירים בה, עד הצעד הבא
ויש את המכחישים אותה, עד המעבר הבא
ויש הרבה הבדל בין צעד למעבר
ואתה מותק כל עוד אתה רואה אותך מהצד ומניח מילים מדברות על זה
אתה בצעדה גם אם היא בקצב שונה ממה שדמיינת אתה
ונשיקות ותודה אתה יודע
מלא.
ושוב כמו תמיד זו הכתיבה שלך שכמה שהיא שורטת היא איכשהו מניחה ומרגיעה
(לך תבין את זה, מחייכת).
זה לא פרדוקס
זאת אקסיומה
תודה
איכויות של סופר יש לך.
והנה לך פרדוקס: נטייה להרס עצמי עשוייה לבנות כשרון ספרותי.
:)
את בטח מתכוונת ל- "ספורט אתגרי"
מקסים. ואם ספורט כזה לא הולך אז אולי ספורט אחר...וכן אנחנו מתבגרים כמה מפתיע...כל כך מפתיע, כאילו, אנחנו? מתבגרים? הלוווו רק אתמול עוד הלכנו בדרך לתיכון....
ודן בן אמוץ...מממ...דרך אגב צאצאיתו כלומר בתו ממש כאן ביננו, אישיות מיוחדת בפני עצמה...
גיל?
הפטריות עד היום מנסות להסתגל אלי !!!
תודה
את כנראה "מושלמת"
:)
לא בדיוק מסתדר לך העולם, אה?
נראה לי שכבר עברת את גיל ההסתגלות לפטריות
אוהבת את הדיאלוג שלך עם הנפש.
בלוז לבטטת כורסא...
ספורט - בשבילי זו התמכרות. אם אני מפספסת אימון יש לי קריז קשה.
לגבי מיקי רורק - מעדיפה לזכור אותו כמו שהיה בצעירותו. יש משהו עצוב בשחקן יפיוף שמזדקן.
אני מאוד אוהב פסיכולוגים. פרנסתי כבר כמה מהם. אחד אחרי השני הם הרימו ידיים ממני, וחמור מכך- הדינמיקה השתנתה באיטיות, משחק התפקידים פשט ולבש צורה עד אשר יצא- כי אני מטפל בהם.
תודה על ההמלצה.
אמיץ, כן, חזק
אלה המילים שעולות בי מהקריאה
כן, וגם הזדהות על התחושה שהגוף הולך וכמש
משנה לשנה וכל דבר שמערים לתוכו משאיר עוד
חותמת ועוד צלקת בערימה
עליזה גולדשטיין- פסיכולוגית מוכשרת כתבה על זה
ספר נפלא שנקרא "עכשיו, באמצע החיים"
מאוד מאוד ממליצה לך...
יקירתי שימי לב: "אסור" ו- "צריך" הן כמעט המילים הכי מפחידות שיש.
יקירי
אסור לפחד, צריך להתמודד
ואת החיים צריך לטרוף, כל פעם קצת...
ריגשת אותי
מכל המלחמות זאת המלחמה שעוד לא נלחמתי.
רק בגלל שאני עדיין בורחת. לא יודעת באמת למה
נכון ואמיתי (עוד לפני הרורק).
ואישי, במינון המדוייק כדי שיהיה נוגע ללב.
(גם אם הוא דופק בקצב לא סדיר)- הלב כמובן (:
עשית לי חשק לפחד...
התגעגעתי.
הי הי לא להשתלט לי על הזיכרון .עד כאן:)
את בטח משמרת את הזכרון מקים בסינגיר
כבר בעכבר הבארים הוא לא היה משהו
לא הולכת לראות את המתאגרף..ראיתי אותו מתראיין על השטיח הספיק לי
משאירה את הזכרון מתשע וחצי שבועות, יותר עדיף
את מי לעשות?
אין ברירה אלא להלחם?
מה עם לא זה מעלה את האדרנלין?
הג'ינג'ית.
any time any place
מה יש להוסיף אחרי תגובה כזאת?
נאמר לי פעם "את זה לא הגוף שלך,
ובנשימה אחת אמר גם "הייתי מת לפגוש
את הפסל שפיסל אותך....."
בינתיים התרסק לי קרסול, נשבר לי צלע
(ולחזיות אני לא יכולה להתרגל פתאום).
חוטפים את מכות החיים פיסית בנוסף להטעיות הרבות
שבהשפעות הסביבה עלינו (כדוגמת בן אמוץ).
רק תשובה לשאלה מה יכול להפוך אותנו
לגיבורים אמיתיים (ללא תלות במראה וביצועים גופניים)
בהם תמיד היה שוה יותר להתרכז.
ובכתיבתך המשובחת אתה מוכיח שיש זירות
שוות יותר.
הפוסט שלך ודיזיאק מחזירים אותי לשאלה בלתי פתורה - עם מי הכי כדאי להתאבק עם הבלונדה או האדמונית?
כאילו אמרת- צריך הרבה אומץ לפחד
ועדיין לעשות....
סרט מצוין.
מראה את הכיעור שבהתבגרות.
את התמודדות.
יש גם יופי.
צריך למצוא אותו מבעד לקמטים.
מרגישה על החבלים של הזירה לפעמים,
שלא להגיד על הקרשים כשהשופט סופר עד 10 להכריז על נוק אאוט.
זין!
אין ברירה אלא להלחם.
ו-הזירה כמטאפורה ניתנת להחלפה,
וגם הקהל.
תרועות אחרות,
יריבים אחרים,
אבל תמיד יש תחליף לזירה
רק לדעת מה מעלה בנו את האדרנלין
את סם החיים הזה..
-----------------------------
וראית ? לא אמרתי כלום על מיקי רורק שאת הפוסטר שלו תליתי והסרתי ב- 11 דירות שכורות..
כאילו אמרת- צריך הרבה אומץ לפחד.
הזוי.
}{
הזדהיתי (כמעט) עם כל מילה שלך בפוסט הזה, כאילו כתבת את מחשבותיי.
דן בן אמוץ, ההזדקנות, מיקי רורק, הפחד...
צריך הרבה אומץ לכתוב על ההווה.