כפוף, כואב, כבד, שבור גב, ומדדה, יצאתי את ביתי לבצע משימה בלתי אפשרית - להזיז את עצמי ולבצע פעילות גופנית. הלכתי בשכונה. ברחובות הקטנים. בין הסמטאות. בצעדים קטנים ומהססים. בחשש. עם אוזניות וכובע גרב. עם מכנסי טרנינג שמזמן היו צריכים למצוא את עצמם בפח האשפה וסוודר דהוי השמור אך ורק לשבתות של רביצה וחוסר מעש בבית. הלכתי לבד, הרחק מעיני כל.

ספורט זה לא אני. מעולם לא היה. משעמם מידי. תובעני מידי. ובעיקר מצריך התמדה- תכונה שמעולם לא היתי מבורך בה. לא בנוגע לעשיה חיובית, בכל אופן. תמיד הייתי הילד השמנמן שנבחר אחרון בחלוקה לקבוצות ונשלח אחר כבוד לעמוד בשער. לשחות דווקא אני מטיב. בילדותי אפילו התאמנתי בקבוצה יומרנית, השתתפתי במעט תחרויות ואפילו צלחתי את הכנרת פעמיים או שלוש. אכשהו במים הייתי כנראה פחות גרוע. פחות שמן. אבל גם הקריירה הזאת נגדעה מתישהו בתחילת התיכון כשהורי גילו שבמהלך חודש שלם הברזתי מאימוני השחיה ומקום זאת התחבאתי בקצה המדשאה של הבריכה וקראתי. זאת בזמן שחברי לקבוצה הזיעו במים.

הם זעמו מכעס ולרווחתי, כעונש, הפסיקו את התשלומים לסקציית השחיה המפוארת. "זיונים זה לא הכל" של דן בן אמוץ - זה היה הספר שריתק אותי על אותה מדשאה. הספר שבגינו חדלתי לשחות. הייתי מהופנט. אני מניח שכנער מתבגר ומיובש, לקחתי אותו ליד בשל הכותרת היומרנית ומתוך ציפיה לסיפורי סקס ותועבה. כאלו כמעט ולא היו שם, אבל למרות העדרן, נשאבתי כולי ע"י סיפורי חייו ובעיקר למשנתו המפולפלת אודות חופש, יחסים וטבע בני האנוש. אני סבור כי עד עצם היום הזה אני מושפע לא במעט ומתומרן ע"י הזקן האשמדאי שכבר מזמן נפח את נשמתו על המזבח בנמל הישן.

על דבר אחד הוא לא סיפר, לא ב-"זיונים זה לא הכל "ולא בסאגת ההמשך- "זניוני הדרך". הוא לא סיפר כמה מהר מתבגרים וכמה הגוף הזה יכול לבגוד בנו. אבל זה קורה. קורה ביג טיים. כוס אמוק. בחצי שנה האחרונה נראה לי שהזקנתי במליון שנה. הגב לא מפסיק להציק לי גם אחרי הניתוח. הרגל שלי עוד לא התאוששה מנחיתה מאוד לא מוצלחת שביצעתי לפני כחודשיים על איזה גרם מדרגות בואך אחלה מסיבה בדירת לופט מדהימה ביפו. הסיגריות ממשיכות לחנוק אותי והכרס מכבידה יותר ויותר. שלא לדבר על שאר הכימיכלים, הצמחים והמרעין בישין שמעולם לא הפסקתי לערות לתוכי. כבר כמה שבועות שאני מתהלך בהרגשה של שבר כלי. אם זה לא הגב, זאת הרגל. ואם לא הרגל נתפס לי הצוואר. ופתאום כשמתחלף האור לאדום באמצע הרמזור, אני צריך לחשוב פעמיים לפני שאני מדלג את המרחק הנותר בשנים שלושה צעדי ריצה קצרים. או חמור מכך - אני מוצא את עצמי שואל את עצמי איך לאלף עזאזלים אני אהיה מסוגל להכניס אישה למיטה שלי.

מיקי רורק תמיד עשה לי את זה. משחר ילדותי. הוא היה ענק בארסטי ג'יימס, בדיינר, בליבו של אנג'ל ובעיקר ב- "מלך השכונה" ("The Pope of Greenwich Village") לצדם של דריל האנה ואריק רוברטס - סרט שכמעט איש לא מכיר אך היה הגדול מכולם. ואז הוא נעלם לשנים רבות. שמועות סיפרו שהוא מסתובב עם חבורת אופנוענים בכל רחבי היבשת. ואחר כך הוא חזר לקריירת האגרוף שלו. אלכוהול, סמים, התמכרות והרס עצמי. הוא סרב לכמה תפקידים גדולים בהולווד [התפקיד של דאסטין הופמן באיש הגשם והתפקיד של ברוס וויליס בספרות זולה] ודעך באנונימיות הרחק מדעת הקהל. ואז לפני מספר שנים בודדות הוא פתאום חזר. עדיין הרחק מהמיין סטרים ההולוודי בתפקידים הזויים. ב"דומינו" הוא עשה צייד ראשים מתבגר ומחוספס ובעיר החטאים הוא עשה את מארב שיזכר לנצח. ועכשיו הוא עושה את המתאבק.

בשבת ראיתי את המתאבק. בנשימה עצורה ובהזדהות מוחלטת. הוא זקן מיקי רורק. מכוער ולא מזכיר את היפיוף מ - 9 וחצי שבועות. על תפקידו זו הוא זכה בכמה פרסים משמעותיים [לא ממש בקיא בשמות. דקל הזהב משהו- נדמה לי] והיה מועמד לאוסקר. מתאבק בשלהי הקריירה שלו. בן 50 או יותר. מכשיר שמיעה. מנופח מסטרואידים. שיער ארוך בלונדיני וגולש. בגדי האבקות צמודים ופטתיים. מתרפק על ימי הזוהר שלו כבר 20 שנה. מאוהב בחשפנית [מהממת] ,מתפרנס מעבודה משפילה בסופרמרקט עם בוס מגעיל ומנסה ללא הועיל להתקרב לביתו אותה זנח לפני שנים רבות. עושים לו כבוד בזירת ההאבקות. זוכרים לו חסד נעוריו ועדיין מזמינים אותו לקרבות רבים. אבל הגוף בוגד בו ואחר אחד הקרבות הוא מתמוטט ועובר התקף לב וניתוח מעקפים.

והוא כזה מותק הרורק הזה. מתבאס לגמרי מעצמו. משתקם באיטיות אחר הניתוח. מתחיל להזיז את עצמו בכבדות. רץ לאט ומתנשף בכבדות בחורשת העצים שליד הקרוואן בו הוא מתגורר. על הצלקת אשר מעטרת כעת את בית החזה שלו הוא מניח תליון ענק. הוא רוכש תרופות שרשם לו הקרדיאולוג במקום סטרואידים. הוא מבקש לפרוש מחיי ההאבקות, להפסיק ללכת על הקצה. ולחדול משגרת ההרס העצמי ולנהל אורך חיים שפוי ובריא. אך ללא הועיל. עד מהרה הוא מבין כי ללא קרבות ההאבקות, הוא איננו. הוא אף אחד. הוא לא נחשב. הוא מבין כי הוא חיי רק על הזירה, רק לקול שאגות הקהל ורק באותו שבריר של רגע בו הוא מזנק מהחבלים ונוגח ביריב האומלל שלו.

זה סרט על התבגרות, על המחיר אשר גובים החיים על הקצה ועל תוצאות ההרס עצמי. סרט על הגדרה עצמית. אך בעיקר ויותר מכל זה סיפור על חיים מפוספסים.

בסופו של דבר הוא לא זכה בשום אוסקר, אך הוא גרם לי לפחד.

***