וחשבתי לי שלי אין כ"כ מה לכתוב בימים אלה. ובטח שלא להפגין שואו של רהיטות ואינטליגנציה. באמת שאין  לי שום דבר מרגש לכתוב, אבל כן יש משהו שהטריד אותי קצת לאחרונה, ובזאת אשמח לשתף אתכם ואולי גם לשמוע את דעתכם.

אז זהו. שלא ממש התמודדו. למחרת בבוקר, קמתי בעליצות כתמיד ליום חדש בעבודה. הלכתי לי בשלווה לכיוון הרכב כשלפתע גיליתי שריטה שחורה ומכוערת בפגוש האחורי השמאלי. כזו שבוודאות לא הייתה שם יום קודם. זה ממש מעצבן כי לפני מס' חודשים צבעתי את הפגוש האחורי (לאחר שנהגת חדשה החליטה להתאמן על חנייה מאחורי הרכב שלי, בזמן שהרחוב כולו מאחוריי היה ריק... לפחות היא הייתה הוגנת והשאירה את פרטיה וגם לקחה אחריות על הנזק...).

הנהג שפגע לא השאיר שום פתק עם שום פרטים. וזה ככל הנראה אחד משכניי. אני לא כ"כ מכירה את השכנים כאן, אבל ממה שזכרתי יש לנו כמה זקנים, כמה סטודנטים, כמה זוגות צעירים ולזוג אחד גם יש תינוק, ונראה לי שזהו פחות או יותר.  כולם נראים מאד נחמדים ותמיד אומרים שלום יפה בחדר המדרגות כשאנו נתקלים זה/ו בזו. אז חשבתי לי לתומי שבגלל שהם כ"כ נחמדים, אז בטח גם המצפון שלהם כ"כ נחמד, וכמובן ישר, כי הרי מצפון האדם ישר מטבעו לא ?? ואולי אותו נהג פוגע פשוט כ"כ מיהר בבוקר ולא היה לו זמן להשאיר פרטים, או אולי הוא (או היא) לא היה בטוח מה לעשות ותכנן לחשוב על זה בדרך?...  וע"כ החלטתי לעזור לו או לה, והשארתי פתק בלוח המודעות שבכניסה לבניין, עם תיאור האירוע ובקשה מהנהג הפוגע ליצור איתי קשר.4 ימים שאף אחד לא יצר איתי קשר, וביום החמישי ראיתי לפתע שמישהו השאיר לי תגובה. בהתרגשות ניגשתי לקרוא את התגובה (כי זה אומר שעוד לא אבדה תקוותנו) והתגובה הייתה: "את חיה בסרט.. " (!!!???##%#%$!!!). אני חיה בסרט. מישהו פגע ברכב שלי וברח , ואני חיה בסרט.

המשפט הזה "את חיה בסרט" המשיך להדהד בראשי בימים שאחרי. הידהוד עצוב . אני בטוחה שאותו אדם שרשם זאת לא מייצג רק את עצמו . חשבתי שעצוב לי לחיות במקום שבו יש קבוצת אנשים שזה ברור להם שהם יכולים לפגוע ולברוח. תהיתי אם רושם התגובה שייך לקבוצה הזו, או שמא הוא מאלו שיודעים על קיומה ולא מאמין בקיומם של אנשים בעלי מצפון ישר ונקי. גם אני ידעתי על קיומה של קבוצה זו (גם אני רואה חדשות לפעמים...) אבל זה אחרת כשזה פוגש אותך...

 לאחר עוד יומיים של חוסר תגובה גיליתי שהפתק הוסר ובמקומו היו בקשות לתשלומים של וועד הבית. כבר לא היה אכפת לי שהפתק הוסר (למרות שבימים אחרים הייתי חושבת שזו חוצפה לעשות כן מבלי להתייעץ או להודיע לי קודם..) . היה לי פשוט כ"כ עצוב להבין שיש אנשים שפוגעים ואין להם שום מצפון או עניין לנסות לתקן. אני די בטוחה שאותו שכן שפגע, גם ראה את ההודעה. אולי הוא גם זה שהשאיר לי את התגובה. מי יודע?...  והקטע הוא שאני גם די בטוחה שלא הייתי הולכת לבלות עוד חצי יום במוסך ולצבוע שוב. אחרי הכול השריטה אומנם שחורה ומכוערת, אבל לא כ"כ גדולה וגם לא כ"כ גלויה.  רק רציתי שמישהו ייקח אחריות ויגיד לי: "אני עשיתי. אני מתנצל. לוקח אחריות." וישאיר לי את הבחירה אם אני הולכת לעשות עם זה משהו או לא. זה כל מה שרציתי.  מה אני כזאת נאיבית ?? לצפות שמישהו ייקח אחריות זה כ"כ הרבה לבקש?? ציפיה כ"כ הזויה מצדי??... אני באמת חיה בסרט?? כי אם כן, אולי הסרט שלי עדיף. פחות עצוב לי התגליות שבו, והאנשים בו יותר אכפתיים...