21/2 יום שבת (חמישי)

היום, איך אומרים בעסקים, הוא בבחינת - cost of doing business, זה cost of having trip. כאילו בזבוז, אבל חלק מהטיול. איך אמרה לי המטיילת הצרפתייה ב- 3 בבוקר באגרא (הודו)? Traveling is no fun. It is a way of life.

מתעורר ב- 11:30. מרגיש חרא שלא היה דבר כזה. דווקא קיבלתי חיסון במכבי נגד שפעות. בטח תרכובת המיועדת לצפונים ורדרדים. מה שחסר לי זה חיבוק של הבתשלי.

הולך לקפה, עושה קצת מיילים, ובצהריים מחליט לבקר בצ'יינה טאון. במלון שאלתי כמה צריך לעלות נסיעה בסייקלו - 30,000 דונג, פחות מ- 2 דולר. כמו רוב האנשים אני חכם על ההוצאות הקטנטנות. מה עם ניהול הכסף הגדול? פחות.

מתמקח עם הקטנוען, שיורד לבסוף למחיר המוסכם. כשמגיעים לשם, זה 8 ק"מ, באמת רחוק, מרגיש שמתחתי לו בצה לברך, ומשחרר 5,000 דונג, קונה לעצמי תחושת נדיבות, שלא לומר פטרונות.

מסתובב בשוק. סינים. סחורות סיניות. לא יודע, לא עושה לי את זה. מחליט לחזור.

תופס סייקלו, חוזר על השפיל של ה- 30,000, נזכר בסבא שלי, שאמר ש'לא לעמוד על המקח זו עצלות'.

אדון חבר ההסתדרות נוסע. על הדרך רואים כובע מצחייה מוטל על הכביש - כמעט כל הגברים חבושים בוייטנאם בכובע בייסבול - ובהנף רגל וירטואוזי תוך כדי נסיעה, שלאק, הכובע מוקפץ אליו. אנחנו צוחקים.

לא יודע איך, הרי לא חזרנו באותה דרך שנסענו, איזה דמיון משותף למבנים מאשרר לי שאנחנו בכיוון הנכון. מגיעים לכיכר שכבר עברתי דרכה לפני שלושה ימים בחזרה ממוזיאון המלחמה, אליה התכנסתי מעורק תחבורה אחר מששת הכניסות, והוא, שצריך, לדעתי, לפנות ימינה בפניה הראשונה, פונה בשניה. מי אני שאתקן לו, חוט פרדומה שכמוני? אחרי איזה ק"מ הוא עוצר, מבקש ממני את הכרטיס של המלון, למזלי גיליתי משמעת עצמית וסוחב אחד כזה אתי. הוא פונה לעמית למקצוע, רק של אופניים לא של קטנוע, בבקשת תמיכה טכנית, ומקבל הסבר עם תנועות ידיים חזרה. חוזרים הכיכרה. שוב לא פונה בהסתעפות הנכונה. אחרי עוד ק"מ הוא עוצר, ושואל לעצת צמד עמיתים נוסף, ואלה מסבירים לו עם מחוות ידיים רחבות לחזור. אני דווקא נהנה, מה רע לי? ובכל זאת מחליט להפעיל סמכות, ומנווט אותו דרך הכיכר בפניה הנכונה, ואחרי עוד כ-קילומטר שמאלה לרחוב של המלון. נותן לו על השלושים עוד 5, על האקסטרא טיול, ובעיקר תודה על שאיפשר לי להביא מיומנויות לידי ביטוי וליהנות מזה.

אני מואשם על ידי סביבתי, שאני לא זוכר. כלום. בצדק. במסגרת הדגרדציה הכוללת ביכולות, גם הזיכרון לא משהו. כשהבת שלי היתה קטנה הייתי אומר לה ש"אבא יודע הכל. כל מה שאבא יודע- לא חשוב. ברגע שאבא יודע משהו הוא הפך מחשוב ללא חשוב". עכשיו, לך צא ה'אדם סביר' עם היחשפות מסיבית לדיאלקטיקה כזו.

מתרסק לשינת צהריים בסאונה שבחדר. לא מדליק מאוורר או מזגן- מבשל עצמי לבריאות. איך אמר לי חבר במסע לקניה- 'ברגע שתרגיש אורז בנחיריים, דע לך שמבשלים אותך'.

קם והולך לאכול באיזה מסעדה. מזמין בירה - בירה? זה בכלל לא טעים, ו- Mixed vegetables. המנה מגיעה. הדבר הכי קרוב לסלט מיונז באירועי-אולם אשכנזיים בסבנטיז. אבל עם טוויסט. אין בצה, והתפוח אדמה חם. נו שוין. יו (ק)נואו, פתיחות. ואם הייתי רוצה שהכל יהיה צפוי וידוע לא הייתי מזריח עד כאן.

שולחן משמאלי צד את תשומת לבי מטייל אנגלוסכסי, בערך מטר תשעים. ברור ש-כן קרח בבירה, לא קרח בבירה, האיש שתה יותר מדי. כלומר לא יחסית. מוחלט. יותר ממה שפכחונו מאפשר. עובר מוכר עיתונים וזה רוכש ממנו את Bangkok Post. בעודי מתחבט בסוגיית הרת הגורל והמשמעות, האם העיתון מודפס בתאילנד ומוטס לוייטנאם, או שנשלח אלקטרונית ומודפס מקומית, הם לא מכלים זמנם בזוטות כגון אלה ופונים לדבר האמיתי: מתפתח דין ודברים בינו לבין מוכר העיתונים. מצליח להבין, שהזר חש שהמקומי דפק אותו בעשרת אלפים דונג - 60 סנט. בתחילה המקומי חושב שהזר צוחק איתו. לי ברור שלא. המלצריות מתערבות, הוא, הזר, פונה אליהן בגסות. הוא מתוסכל שהלב מכמיר. מתחיל לנופף ידיים, ולטפוח טרום-מכות על המקומי. פתאום מאמצע שום מקום, שלושה וייטנאמים בריאים מופיעים, כשאחד, הגבוה מביניהם מתנוסס ל-לא יותר מ-מטר שבעים, קופץ עליו מאחור א-לה ברוס לי, מכריע אותו ארצה, מקים אותו חיש, ושולח אותו קיבינימט.

ולמה מתעכב על זה?

1. ביום נטול חוויות זה, גם זו חוויה משמעותית בבחינת, 'גם הפרחה חסודה[1] בעיר, במדבר תיחשב כזמיר'.
2. בוחן את סט ההתניות שלי: האם מזדהה אינטואיטיבית עם הלבן הנעשק, או עם המקומי שצריך להתגונן מול תודעה מוכת אלכוהול שכוח השיפוט שלה לקוי (ולו) זמנית?

ועל כך אמר לי - לא שאל, אמר, חבר עבר - 'מה אתה מסבך את החיים, בכמה שטויות אתה מעסיק את המוח'. ועל זה, כלומר, לא בדיוק על זה, אלא על השאלה 'למה טיפס על האוורסט', סר אדמונד הילאר ענה 'מפני שהוא שם'.

בעודי כותב טקסט זה, רואה שתי מקומיות מצטרפות לשני זרים צעירים. האחת כל כך כעורה ששואל האם בפירמידת היצרים והערכים הבסיסיים, נמצא אחד מסויים כל כך בבסיס, שמסתיר את כיעורה, או ערכים בלתי חשובים אחרים? בכל מקרה, העניינים מתפתחים, המנות מתחילות לזרום, הם עברו ממקומית-מקומית, זר-זר, למקומית-זר, מקומית-זר, והידיים מתחילות לשוטט.

נזכר בשותף הראשון בטיול הראשון; ברזיל 1985. אני מגיע מארה"ב מבועתת מהאסון החדש שנחת עליה- האיידס, לריו, שטרם שמעה עליו. כל מה שגרינגו היה צריך לעשות כדי לעשות מקומית זה להסכים. אחרי 10 ימי לבד, פוגש את איל. קיבוצניק. עם שפם. זה, מותיר אותי הלום מהעדפותיו המיניות. כלומר מהיעדרן. אני שואל אותו "תגיד תגיד, אתה עושה זאת עם עם כל מי שעושה פיפי בישיבה?" "לא", השיב, "עם כל מה שזז."

הולך לאכול ולישון.

[1] נאד סטנדרטי, פלוץ ארכאי, יוסוף דיסקרטי, דראטה זולה, טרומפלדור הירואי, אברשה דרמטי, לא זוכר מה עוד.