מישהי כאן שאוהבת דולפינים שהיכרתי אותה אתמול הזכירה לי את הסיפור הזה. הפעם קצת יותר גרוע מכרגיל, כתבתי ממש מהר, בדקות ספורות, אז (התנצלויות התנצלויות) המלים ככה ככה
כלא צבאי. אוהלים.
חום של קיץ.
מיטות.
באחת המיטות, בקצה האוהל הוא שוכב.
לבד, עם הגב לעולם.
העולם שנטש אותו.
הוא כבר חודש כאן, אולי יותר.
זרקו אותו לכאן, מחכה למשפט.
אף אחד לא בא לבקר אותו, לעזור לו, פוליטיקות צבאיות, הרי אף אחד לא רוצה ללכלך את הידיים. (ואני, יודע מי היה מח"ט הצנחנים באותה תקופה, חנטריש, לא נוטשים כזה חייל).
והוא, בכלל חולם להיות מורה. מה הוא עושה כאן?
כוכב תקשורת.
ראו אותו בטלויזיה. נתן סטירה. רגע של חולשה. שמישהו ישב לו על הראש כי הוא מדבר את שפתו.
עכשיו?
הוא לא מעניין את אף אחד.
אבל בכל ערב הוא מתעורר לחיים. בא לבקר אותו איזה גשש.
פתאום הוא נפתח לעולם. יש לו פנים. יש לו שם. בילאל.
ואז הוא חוזר אל הלבד שלו.
ויום אחד הוא מסתובב. הוא רואה ספר. מסתכל. רודי ג'וליאני.
ספר שלי. הספר שובר את הקרח.
אתה יודע אני אומר לו? יש משל כזה, על דולפין, שהוא צולל מאוד עמוק בשביל לקפוץ מאוד גבוה (חן נרדי).
אז אתה עכשיו בצלילה. אתה למטה, אני בטוח שאתה תקפוץ גבוה. ועוד פעם הוא עם הגשש.
הביקור היומי. הוא קורא לי ואומר לגשש. "זה מי שסיפר לי על הדולפין".
אז אני יודע, אני יכול לחזור למעלה, עשיתי את עבודת המלאכות השבועית שלי. |