שבוע אחרי הלידה היה לי סיבוך רפואי. אחד מאותם מקרי סטטיסטיקה, אתם יודעים. אלוהים, או מישהו שם למעלה, החליט שיש לי יותר מדי דם בגוף, ובוא נבדוק מה המינימום שאיתו אני מסתדרת.
אז מה שהתחיל כבוקר שגרתי של כפיפות בטן (כן, שבוע אחרי לידה), קניות במכולת ובהייה בטלוויזיה התדרדר לסיוט. אולי, הסיוט של החיים שלי.
בהתחלה, עוד הייתי אופטימית. אמרתי לאיש שלי שלא יבוא לאסוף אותי מהבית, מה הבעיה? ניפגש בבית חולים. מהמונית, כבר לא הצלחתי לצאת בכוחות עצמי. הביאו כיסא גלגלים. ואז, מצאתי את עצמי שוכבת בבית חולים, בחדר מיון. תוך חצי יום, עברתי ממלחמה על מילקי למלחמה על חיי.
והרגשתי כמו בבעיות האלה שהיינו פותרים במתמטיקה כיתה ט'. זוכרים? במקרה הזה, זה היה דם ולא מים ואני הייתי הבריכה שמתרוקנת. נורא מהר.
האיש שלי היה לצידי והיה גיבור גדול. המחט שביד שלי הזרימה לתוכי דם, שהיה נורא קר. הרגשתי שגושי קרח נכנסים לי לגוף והם דוקרים אותי וזה כאב נורא. ובכיתי והתחננתי שיחממו את הדם. אני זוכרת שזה הציק לי נורא. והכי גרוע – חוסר האונים. התחושה, שאין לרופאים מושג מה לעשות וחוסר הידיעה של איך ומתי זה ייגמר. אין למה לצפות, אי אפשר להתנחם בספירה לאחור.
בהמשך, העבירו אותי לבניין אחר, לניתוח חירום. אני זוכרת, שראיתי פיסת שמיים, דרך חלון האמבולנס. אני זוכרת שממש ממש לא הייתי בטוחה אם זאת הפעם האחרונה שאני רואה שמיים. ופחדתי אין סוף.
בחדר הניתוח היה קר וריק נורא.. זה הזכיר לי אטליז ואני הייתי גוש בשר. נאחזתי באיש שלי, כמו טובע בגלגל הצלה. נתנו לנו דקה להיפרד לבד, לפני הניתוח. ואז הוא ליטף לי את היד, ואת הפנים וסיפר לי איך כשנצא מפה נלך לשתות קפה בבית קפה, וגם נאכל עוגת גבינה, אפויה כזאת, בדיוק כמו שאני אוהבת. וגם לפני כן נעבור בחנות התכשיטים החביבה עלי, ואיזו טבעת בדיוק נקנה. ואיך השמש תלטף לנו את הפנים, ואיזה טעם יהיה לקפה, ואיך נלקט את הפירורים מהצלחת, באצבע עם הטבעת החדשה.
ואיכשהו הדמיון הזה נתן לי כוח. הציניקנים יגידו שזאת הציפייה לטבעת, הרומנטיקנים ידברו בשבחו של כוח האהבה.
אחרי הניתוח, אני כמובן החלמתי ואחרי חודש מימשתי את הפנטזיה, קומפלט כולל הכול: הטבעת, הקפה ועוגת הגבינה. הסיפור, דרך אגב, ריגש נורא את המוכרת בחנות התכשיטים ואפילו קיבלנו הנחה. |