משה-מלצר-חולון מוכתר שוב, גם בהשרדות 2, כלוזר הנצחי. הנימה השלטת של התכנית היא של לגלוג. זה מתחיל בהשוואה הבלתי נמנעת לנועם החזק והתמיר, איתו הגיע. באמת, את מי תרצו לקבוצה שלכם את מלך הכיתה המוצלח או את הלוזר הליצן? אחר כך זה ממשיך במבט המלגלג של חברי שבט קניבה. "זה רק משחקון", אומר אריק אל מול הרצון העז של משה לנצח, "מה הוא מתלהב, שיירגע", וגם גיא לא חוסך את שבטו. כל הפרק מלא בחיוכים מתחת לשפם על חשבון משה.

התכנית מציגה  שני צדדים,  השאיפה הנאיבית של משה מכאן והלגלוג הציני של חבריו לשבט מן העבר השני. אך שני צדדים אלו הם גם שני קולות שקיימים בכל אחד מאיתנו. באנשים רבים יש   "משה" כזה, חלק שרוצה לנצח, לקבל הכרה, להיות מקום ראשון, אבל גם  חלק אחר שלועג, בז ומסרס.

הלעג מכוון לפנטזיות הגדולות שאנחנו נושאים בתוכנו. בוא תהיה ריאלי הוא אומר למשה שבתוכנו, אתה בסך הכול מלצר מחולון, איך אתה מעז לדרוש תהילה? מה כבר עשית בחיים? אתה פתטי, מי אתה, שאתה חושב שמגיע לך?

 למה אנשים לא מרשים לעצמם לשאוף, לרצות? אולי יש כאן מניע הישרדותי. אם נפנטז ונרצה, בסוף נתאכזב. יותר גרוע מזה, נבזבז את כל חיינו על פנטזיות ואשליות במקום ללכת ללמוד מקצוע כמו בן אדם נורמאלי. נשמע מוכר המשפט, לא? במקרים מסוימים הפחד מאכזבה גדול כל כך, עד שהוא הופך לחרדה שמכלה כמעט כל חלקה טובה.

לא מדובר רק בחלומות על הצלחה או מימוש עצמי, אלא גם על אהבה. אסור לשאוף לאהבת אמת, לקשר ממלא , לזוגיות  מרגשת.  גם על הפנטזיה הזו אנשים למדו לוותר, מדכאים אותה בתוכם, מסתפקים במשהו חלקי ומרוחק. עם הזמן השאיפות והרצונות האמיתיים שלהם מודחקים, הופכים חסומים אפילו לעצמם, ולבסוף נעלמים מעולמם הפנימי.

הציניות והלגלוג העצמי הולכים ביחד. הציניות אינה סתם הומור עצמי, אלא כוללת בוז ואפילו שנאה עצמית. מבחוץ היא נראית כמשעשעת ומתוחכמת, מדיפה מודעות עצמית, אך המחיר שלה כבד. היא מרוקנת את האדם  מאנרגיות, ומשאירה אותו מיובש ואבוד בסבך החידודים האינטלקטואליים שלו עצמו.

לא קל להפטר מההגנות הציניות. הן מגנות על האדם מנגיעה אמיתית וכואבת במה שאליו הוא הכי משתוקק וכמה. אנשים ציניים שמגיעים לטיפול פסיכולוגי חווים בהתחלה כמעט כל התערבות של המטפל כלא מתאימה. הם דוחים את אמירותיו בטענה שהן בנאליות או פסיכולוגיות מידי, ומרגישים שהגיעו למקום הלא נכון. רק אחרי תקופה ניכרת שבה נבנה הקשר הטיפולי, הם מרשים לעצמם לתת אמון במבט האמפאתי והלא שיפוטי של המטפל. כך בהדרגה משתחרר משהו בתוכם. הם מצליחים להתחבר למה שהיה עד כה בלתי נגיש בשבילם, מה שהם באמת רוצים וצריכים.   

***

הערה- כל מה שנכתב בבלוג זה אינו עוסק באנשים האמיתיים, אלא בדמויות כפי שהן מוצגות לנו בתכנית, אחרי עריכה ומבעד עיני המצלמה. כל קשר לאנשים האמיתיים הינו מקרי בהחלט.

***

נ.ב: הבלוג מעודכן פעם בשבוע.