זה עצוב כמה שאת מטומטמת
זה מטומטם כמה שאת עצובה
למרות שהיה חם ואור של שמש האיר חזק, חשבת שזה זמן טוב לחפור לעצמך את הבור. כל זה לא הרגיש גדול עלייך. האבנים הקטנות זזו בקלות יחסית, העפר התפזר לצדדים והעלה ענן אבק. כמה סנטימטרים ראויים לרגע חשבת שזה יהיה קל. אבל אצלך, גם ה'לאיבוד' הולך עקום. מצחיק שהיית מופתעת.
המעדר נתקע. לחצת חזק, דחפת בכל הכוח. כלום. לשנייה נהיית חיה, נהמת וצרחת ובעטת. את צרחת.
פעם שמעת שאם חופרים מספיק עמוק, אפשר להגיע לסין. ואת אפילו אוהבת אגרולים. אבל מה
בזעם, הטחת את המעדר שוב ושוב. זה עזר, האדמה רעדה, נחצתה ונפתחה, נכנעה לכוח האדיר
עוד מטר ועוד מטר נפערו למחילה חשוכה. במקרה, האדמה שנערמה לצידך לגבעה אדירה עלתה והסתירה את הים. ובכלל לא שמת לב מתי עפר הפך לאפר.
פאק, באותם רגעים זה הרגיש כמו ליבה. השמש שרפה את הכתפיים והעור התקלף. השיער עמד
לא בכית. לא היו שם שבילים מזככים רטובים שניקו אדמה והצמיחו ענף. רק בור עמוק עמוק. כמה עמוק היה הבור. הבור היה כל כך עמוק.
עצוב כמה שאת מטומטמת. וזה כל כך מטומטם כמה שאת עצובה.
|