כבר שנה עברה מאז פגשתי אותך. האהבה הגדולה בחיי.

שנה ויומיים אם לדייק.

לפני יומיים חגגנו לך יום הולדת ואתה לא הבנת על מה כל הרעש והמהומה....גם לי באיזשהו שלב זה היה נראה אידיוטי לרגע, ומיד נזכרתי שגם אם אתה עוד לא מבין - אני רוצה שכל האנשים היקרים לי יחגגו איתי שנה לקשר הרציני בחיי.

אתה מקסים שלי. אני כל כך נהנית לגדל אותך, ללמד אותך דברים, להתרגש כל פעם מחדש עד כמה מהר אתה לומד ואיך אתה מבין כל מילה שאני אומרת.

הכי מצחיק אותי - כשאני מדברת הרבה או שרה לך יותר מידי שירים ברצף, אתה שם לי את המוצץ בפה, כאילו אומר לי "סתמי"(!) בדרך כל כך חיננית.

אפילו ללדת אותך היה קל....12 שעות צירים, לא הבנתי על מה כל הרעש והמהומה שנשים מספרות סביב צירים, זה לא נורא כואב...ופתאום שמו אותך עלי, חם כל כך ורך ולא יכולתי לנשום...אני אמא! כל כך הרבה שנים חיכיתי לך.

ואיתך ביחד נולדו המון רגעים של אושר...וגם המון רגעים של בלבול...לימדת אותי בדרכך העדינה להיות אמא....הרומן הזה כל כך אינטנסיבי ולאט לאט למדתי להכיר מה את רוצה וצריך מבלי שתגיד מילה.

אתה מביט בי בעיניים אוהבות ומעריצות, רואה בי רק את הטוב, והתמימות שלך כובשת.

ובתוך תוכי המון רגשות אשם וחששות, האם אני נוהגת נכון כשאני עושה כך או כך....פוחדת שיום אחד תשב על ספת הפסיכולוג והוא יסביר לך שהכל בגלל אמא שלך!

בגלל שהיא שטפה כלים בזמן שאתה ער, במקום לשחק איתך, או בגלל שהיא לא נתנה לך להתרחק למרחק של יותר מחצי מטר...אני טוענת שאתה תינוק וזקוק לי לידך, יש שטוענים שאני זקוקה לך לידי, שאני זאת שקשה לה להתרחק ולא אתה.

שיגידו.

נמאס לי האמת שלכל אחד יש מה לומר ומה לייעץ...אני די גאה במה שעשיתי בשנה האחרונה...אני חושבת שהצלחתי יופי, אתה ילד מאושר.

כבר שנה...שבזכות ההורות לך אני סוגרת ביני לבין עצמי חשבונות עם ההורים שלי.

מבינה הרבה דברים, סולחת וכועסת וסולחת ובעיקר, אוהבת אותם יותר מאי פעם.

תודה לך - אתה ייצור כל כך קטן ובכל זאת - המורה הכי גדול שלי.

אוהבת

אמא.