פעם הייתי קטנה. אני זוכרת כשהייתי באיזור גיל ה 12 נהגתי ללוות את אמא להיכל התרבות ת"א. נסענו לשם באוטובוס מראשל"צ. היא הייתה מנויה שנים מספר לעונות הקונצרטים ובד"כ נסעה לבד כי אבא לא היה מוסיקלי כלל. אני נסעתי איתה. מדי פעם. ואהבתי. זו הייתה הפעילות היחידה שעברתי עם אמא. לא טיולים, לא סרטים, מסיבות ממש לא....היא הייתה שייכת לדור העצוב של יוצאי השואה.
בקונצרטים אותם ראיתי איתה הכרתי את ארתור רובינשטיין. לא להאמין, הוא היה האמן הבאמת ענק, הראשון, אותו ראיתי ב live . ואני זוכרת שהתאהבתי באיש הקטן הזה
היושב זקוף אל הפסנתר וממלא את האולם והעולם בצלילים הרודפים זה את זה, מתגלגלים באולם בסיבוביות, חודרים לתוך הבטן, זה אחר זה, לא מספיק להטמע אחד והנה בא הבא בתור...קסם שאין לו פשר.
את הדרך חזרה הבייתה (באוטובוס) עברתי כשהבטן , הנימים, הלב, הכל רעד לי מהתרגשות , מאקסטזה.
הטריפ הראשון שלי - בגילאי ה 12 , נשאו את חתימתו של ארתור רובינשטיין.
אתמול , מישהו, (מתוק אחד) כינה אותי בצחוק "גריאטרית" והיום -- ממש במקרה מצאתי את הראיון שנעשה עם רובינשטיין בגיל 90 . מסתבר שתשוקה לחיים זה לא עניין של גיל.
הוא היה כבר בן 90 אבל גריאטרי הוא לא היה עד שנפטר.
בקישור המצורף ישנו החלק השני של הראיון. אפשר ללמוד ממנו הרבה.
איך הוא אומר שם? "כשאני שומע מישהו שמנגן באופן מושלם, אני שואל אותו
מתי תתחיל לעשות מוסיקה?" ואז הוא מספר על הקסם שהוא מרגיש כשהוא על במה.
הוא היה כבר אז בן 90 , אני היום בת 54 ואני שומעת ממנו, פתאום היום, פתאום עכשיו, את החוויה שעברתי בגיל 12 .
מסקנות? תכונות גריאטריות היו לי כבר בגיל 12, גריאטריה זה סבבה, (לעיתים, תלוי בנו) והחיים - וואו!
http://www.youtube.com/watch?v=aB61ddUNZZY&feature=related
|