נו, באמת? נראה לך?

בסה"כ עוד לא שבוע כאן וכבר קיבלתי אינספור בקשות לחברUת.

דבר אחד ברור לי: איבדנו את ערך החברות. זה לא מה שהיה פעם. לא שאני כבר בת 200. כולה בת 26. אבל מרגישה איך הפכנו לעידן וירטואלי, שהחברים הם בעיקר וירטואליים, ואלה שלא - הכרנו דרך הוירטואליזציה, והחברים "הכי-הכי" הם בעצם דמויות באתר הפייסבוק. (במקרה הטוב, תמונה אמיתי, במקרה הגרוע... תמונת נוף שנגנבה מאתר אחר).

אני לא מבינה מה הגאווה שכולם ידעו שיש לי 9,852.5 חברים. וירטואליים. כאלה ששלחו בקשה, לחצתי על "אישור" ו... הופ, אנחנו חברים...

אני לא מרגישה חשובה יותר, נאהבת יותר, נעזרת יותר, חברותית יותר - אם יש לי רשימה וירטואלית של חברים, וגם בחיי היומיום אני לא מוצאת מקום למליון חברים, שכל אחד מהם הוא סוג של חבר ובמינון מסוים.

אני טוטאלית. נותנת 100% בשביל החברים שלי, אבל מבקשת את אותו הדבר בהתאם, ולכן יש לי מעט חברים ממש טובים שניתן לספור על יד אחת, אבל הם כאלו שניתן להתקשר אליהם כשצריך, לבכות כשכואב, לצחוק כששמח, סתם להתקשר ולדעת שיש מי ששומע.

את הפייסבוק נטשתי מזמן. אין לי אפילו מושג איך נראה העמוד שלי בו.

בפורומים שאני מנהלת, ובאלו שאני חברה פעילה בהם, הכרתי אי אלו חברים וחברות נהדרים ונהדרות. עם חלקם הקשר הוא וירטואלי בלבד, אבל מרתק והדדי, חלקם הפכו לחברים של יום-יום, במפגשים, שיחות טלפון ועוד.

על פחות מזה, אני לא מתפשרת.

אז בקשה לי אליכם, אל תשלחו לי בקשות הצטרפות. אני לא אאשר אותם כי אני לא רואה בזה שום דבר אמיתי. אלא אם אתם מוצאים נושאי שיחה משותפים, עניין מיוחד או מקוםלקשר שהוא מעבר להוספת חבר נוסף לרשימה.

חברות, היא הרבה יותר ממספר חברים וירטואלי.