"אין לי עניין רק לשעשע", מספר רמי פורטיס בראיון מיוחד לכתבנו, ומתוודה כי הוא עדיין מתרגש לפני כל אלבום חדש. על מה חושב וממה חושש האיש, שסוחב אחריו כמעט לבד את עולם הרוק הישראלי   

מאת ארן הרשלג 

בחודש שעבר הופיעה ידיעה, שעל פניה נשמעת הזויה ובעלת סתירה פנימית בזו הלשון "רמי פורטיס יקבל תואר...". לא שחס וחלילה פורטיס אינו ראוי לתואר, ההפך הוא הנכון, הוא אפילו ראוי לתואר אבירות, אלא שהיה בזה משום מפגש תרבותי בין ניצים. לא שרמי פורטיס האיש והגיטרה התקרב לממסד, לא מה פתאום, זה הממסד שהתקרב לפורטיס ומחבק את "המשוגע". לסקרנים מביניכם אני רק אגיד שהידיעה המלאה היתה "רמי פורטיס יקבל תואר עמית כבוד, של בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה". ראוי לציין כי בין עמיתי הכבוד שהוקיר בית הספר במהלך השנים, היו המחזאי ניסים אלוני ז"ל, המשורר יהודה עמיחי ז"ל, מייסדת סינמטק ירושלים ליה ון- ליר ואחרים. הסיבות שהביאו את הועד המנהל של בית הספר להענקת תואר הכבוד היו, "על אנרגיה עוצמתית, מוסיקלית ובימתית, ששינתה את פני הרוק הישראלי; על התעוזה והעיקשות להפוך את השוליים למגדלור; ועל ההשראה שהעניק למוסיקאים ולאמנים, באישיותו הבלתי מתפשרת וביצירתו המהפכנית, משנות השבעים ועד היום".

פעם הייתי הרפתקן

על פניו רמי פורטיס, האיש שניסר את הלילה בגיטרה בלבד, נולד מוקדם מדי ופיספס כנראה הזדמנות להיות אמן מצליח כבר מתחילת דרכו. "פעם הייתי הרפתקן", הוא מספר כשהוא נזכר בימים של "בית לסין". כשהתחיל להופיע אי שם באמצע שנות ה-70 במסגרת להקת "זבוב", התיווך בינו לבין הקהל היה באמצעות פירמידה תקשורתית שמרנית ובלתי אוהדת בעליל. יש סיכוי סביר שהיום, כאשר הפירמידה התקשורתית היא הפוכה, והגישה של האמן לקהל היא ישירה, חופשית ומהירה, ונותנת באמצעות כלים אלקטרוניים גישה פרטנית לעולמו הוירטואלי של כל אחד ואחת מאיתנו דרך: יו-טיוב; נגן mp3; אתר בית; סוכן אישי; ויחצ"ן צמוד- אפשר לשער שלפורטיס היה לוקח הרבה פחות זמן, לקרב את המרכז התרבותי אליו. ההיסק הזה על האירועים שהתרחשו לפני שלושה עשורים וקצת, הוא לאו דוקא נוסטלגי והוא אינו מקהה את העובדה, שפורטיס הלך נגד הזרם והוציא את האלבום הראשון שלו ("פלונטר" 1978, CBS), עם שיר שמיישם, משרטט ומסכם את כל זה: "הדור הזה", שמציג באופן מובהק וקטלני, מה חשבו עליו או מה הוא חשב על כולם: "כתבו עליו שהוא מזיק לחברה, שאין בו תועלת, הוא סתם פגע רע, ורק מעטים אמרו- הוא נפלא. ובלי שום גישה הם צעקו כמו חולים: הדור הזה רקוב, נראה כל כך עלוב. הדור הזה עצוב". בכל מקרה, בימים אלו עומד לצאת לרמי פורטיס ולחברים בלהקה שהולכים איתו- יובל שפריר, גיל סמטנה ועידו אגמון, אלבום חדש, תחת השם "פורטיס משולש". כן שמעתם נכון, משולש- עוד שבירת מוסכמות הפועלת בניגוד לדעה הרווחת ולחוקי השוק. האלבום כולל את התקליטורים: "חזל'ש", "יער ישראלי" ו"חימושניגיגי", שעליו ניתן לומר רק שהוא סוג של מיני אופרה. אם להתרשם משתי הרצועות שכבר רצות "בלונדיניות על אוטוביאנקי" ו"שמש עירומה", אפשר לחוש שרוח הנעורים והסגנון הפורטיסי עדיין כאן.

פורטיס, אלבום משולש, מה השתגעת?

"אני חושב שאנחנו נמצאים בשלהי התקופה שבה אפשר לעשות תקליטים כפולים ומשולשים, בעוד שנתיים-שלוש לא תהיה אפשרות כזאת. אנחנו נמצאים בלב המהפכה שמתחוללת ברגעים אלו, שבה כל הזמן מחפשים את הפורמט הבא, מה נכון להוציא ואיך. חוץ מזה, הקלטנו באולפן אני והלהקה הרבה חומרים, ובסוף נשארנו עם שירים לשלושה אלבומים".אתה לא חושב שתמצא אצל אמן שהספיק לעשות כבר כמעט הכל, התרגשות וחששות. אבל לדבריו הוא ממשיך לפחד, לפני כל אלבום חדש שעומד לבקוע. "אני כותב מוזיקה, בשביל שאנשים ישמעו אותה. אני מתרגש כל פעם כאילו זו הפעם הראשונה. מוזיקה צריכה לטלטל אותך מצד לצד. ממש כמו בסרט, לפעמים היא עצובה לפעמים היא שמחה. אין לי עניין רק לשעשע, חשוב לי שיבינו את זה", הוא מציין.

למרות שבאת מהשוליים, אתה זוכה כיום למעמד מהמרכז הרחב- אתה ממשיך לכתוב ולהלחין כאחד שבא וחושב מהשוליים?

"אני כל הזמן עושה תקליטים ניסיוניים, ואם אני יכול לעשות דברים חדשים, אז אני מנסה. מבחינת השוליים, אני עדיין מרגיש ב'אזור הדמדומים'. כשקיבלתי את תואר הכבוד, הרגשתי פתאום סוג של אחריות. בכל זאת קיבלו את המחווה הזו אנשים מכובדים וממסדיים כמו יהודה עמיחי. אבל כשהסבירו לי שתואר עמית הכבוד הוא על התעוזה והעיקשות להפוך את השוליים למגדלור, משנות השבעים ועד היום, הרגשתי שזה דווקא מחמיא לי. הבנתי שמבינים שלא התפשרתי במוזיקה שלי".

תספר קצת על האלבום.

"זה אלבום שהוא מאוד פורטיס, אפשר לחוש את הצליל הזה מיד. עבדתי עליו שנה, ואני בדרך כלל כותב אותו כמו בצילום- אני כותב את מה שאני רואה. אני גם תמיד כותב לבד, ולא כותב על עצמי. כך למשל, כשהייתי בסיציליה ראיתי את האוטוביאנקי שעליו נכתב השיר החדש, אני אוהב לכתוב על מקומות שהייתי בהם, כמו בשיר 'לייפציג ברצלונה'. מעבר לכך את האלבום הקלטתי עם הלהקה, וכל אחד שמנגן איתי הוא איש יקר שמנגן איתי כבר הרבה שנים. לגבי האלבום עצמו, הוא מורכב משלושה חלקים: 'יער ישראלי'- שיש בו התרסות שקטות הנתונות לפרשניות, בעיקר מפני שיש כאלו שקוראים לי זמר מחאה. החלק שנקרא חזל'ש, שהכי מתחבר לאירועים של היום. וחלק שנקרא 'חימושניגיגי', שהוא סוג של אופרה קטנה, והיה לי בו עניין ליצור בדיה טקסטואלית-מוזיקלית". 

קיבלת את השראה מהאופרה שכתב לאחרונה רוג'ר ווטרס?

"ראיתי את האופרה שלו, אבל האמצעים שלנו הם אחרים. איפה אנחנו ואיפה ווטרס".

עם איזה מוזיקאים מחו"ל ומהארץ, היית רוצה לעבוד?

"רוברט וויט מצליח עד היום לרגש אותי. יש לי את האלבום האחרון שלו, לא עושים כאלו תקליטים היום. בדרך מסוימת הוא השפיע עלי באלבום הזה. חוץ מזה, הייתי שמח לעבוד בארץ עם אריק איינשטיין, לכתוב לו שיר ולנגן איתו. אני מקשיב למוזיקה ספציפית וקונה עדיין תקליטים, אמנם אני הולך הרבה פחות לחנויות מפעם, אבל אני שומע דברים ונחשף באמצעות האינטרנט לדברים אחרים. בכלל יש בארץ כישרון נהדר כמו יאיא שהשתתפתי איתו באלבום הבכורה שלו, שלומי שבן שהוא נהדר ועמיר לב ששמעתי שהוציא שיר חדש".

לסיכום- מה השתנה אצלך מאז "פלונטר" ועד היום?

"השתנה הרבה וכלום לא השתנה, אין דרך אחרת להגיד את זה. אני תמיד מזכיר לעצמי, שמה שיפה במקצוע שלנו זה, שאתה נכנס לאולפן לימים ארוכים, ואתה בטוח שאתה יודע לקראת מה אתה הולך, ואיך הכל ישמע בסוף. אבל כשאתה שומע בסופו של דבר מה יצא, אתה תמיד מופתע".