שיט שיט שיט לא איכפת לי שיכאיבו לי עד מחר, עם זה אוכל לחיות היטב.
מקסימום לא אחיה בשלום ונורא אפגע, סו וואט, כבר עברתי בחיי אי אילו דברים, שקצת שינו פרופורציות.
כן מן באג כזה גורם לי שלא להפגע כלל מדברים שאחרים נופלים מהם אפיים ארצה ומאחרים שאחרים מחליקים, אני נכנסת לסרטים באורך הגירסה הלא מצונזרת של חלף עם הרוח.
אבל....אבל....ושוב אבל, אם מישהו יפגע או משהו יפגע ביקרים לי, הופה, אז אני נכנסת למצב קטטוני כמעט הכולל עוויתות נשמה, מעיכות לב וטחול ואם אני היא האחראית למחדל אני גם מקבלת מוסר כליות קשה.
וכך החל היום.
מה היא לעזאזל אשמה המתוקה הקטנה שלי, שיש לה ספירת זמן אחרת, היא בעצם חיה בסוג של "סלאו מושן" תמידי, היא כמובן מתכחשת לעובדה שלוקח לה המון זמן להתנהל, היא מבחינתה יסודית.
היא אכן יסודית... בבקרים בעיקר, היא מתעוררת לה המתוקה בעצלתיים, גורבת גרביים בסימטריה מופלאה ומתעקשת שיש גרביים שונות לשתי הרגליים וכדאי לדקדק, היא ממשיכה בזה שהבגדים חייבים להיות מדוגמים, דבר שמקשה עלי בימים בהם אני שוכחת למתן מעט את הר הכביסה הגועש הפעיל ולא מכבסת, כי לא עם הכל היא תלך לבושה, זה ממשיך בזה שהיא בדיוק אז חייבת לסדר את הבובות ששכחה לסדר בליל אמש וזה חייב להיות בסדר מופתי של טירונות חי"ר: הבובה סוזי קטועת הרגל בצד ימין בפינת החדר, בפינה השמאלית יושב בוב הבנאי (עוד נצר לשושלת הבנאים המיתולוגית), במרכז מפוזרות להן הבראציות בעלות שפתיי הבוטוקס האימתניות ולצידן ברביות, שמחלפות ראשיהן הגולשות בנונשלנטיות ידעו ימים יפים מאלו ועתה מסתפקות הן בסגנון האפרו ראסטות.
כל זה בבוקר, כן. אך היום זה נגמר בעצבים, אני הייתי חייבת לטוס לפגישה והיא היתה כמובן באמצע עשייה יסודית במיוחד ואפילו אחיה כבר יצא לכיוון ההסעות, והיא....שום דבר, דיבור שקט הכולל בעיקר משפטים כ: "שנייה..." ו"אני רק הולכת ל...." או "החלטתי לקחת היום את שמלת המלמלה..." שגם על ברבי איננה עולה (זו תוספת שלי כמובן) ו....התפרצות....ו.....הקטנה יוצאת עם דמעות מהבית ו....אני מאבדת כל רצון לצאת לפגישה משלי....כי, כשפוגעים ביקר לי מכל, אני פגועה וכשאני פוגעת ביקר לי מכל, אני ממש קרועה.
ומה נשאר? ספל תה ירוק קר שמחכה מהבוקר לשובה של הילדה שלא הספיקה לשתות אותו.
מוסר כליות מזופת אני רק בן אדם קיבינימט
(כן כן גלה יא אללה, מאוד מאוד חשוב היה לסיים עם שיר יפה ומלא רגש, נירגעת?). |