למרות שמה, 'ליפסטיק ג'נגל' היא ניסוי טלויזיוני מסקרן, המביא לידי ביטוי את ייצוגן של נשות קריירה, בתרבות הפופלרית-מערבית. כתבנו צפה ובדק, האם באמת יש לנשים הזדמנות שווה ושיוויונית על המסך. האם באמת שפתיים יישקו? 

מאת ארן הרשלג

העולם נחלק לשניים. לאלו ששבעים מהסדרה, סרט, תכשיטים (מחק את המיותר) של 'סקס והעיר הגדולה', ולאלו שעדיין צמאים לקבל את המנה השבועית של מנהטן ושלל עלמותיה, שגעונותיה וחסרונותיה. לחצי הראשון זו בוודאי בשורת איוב, החצי השני שמח מתמיד, או כפי שקארי ברדשו היתה בטח אומרת לעצמה תוך כדי תקתוק על הנייד שלה "האם חדשות טובות לעולם, הם גם חדשות טובות לנו הנשים שנועלות ג'ימי צ'ו?". איך שלא יהיה, 'ליפסטיק ג'ונגל', או כפי שהעדיפו בגרסה הישראלית לכנות אותה בפשטות שמאבדת את העוצמה 'ליפסטיק', סוגרת עונה ומתכוננת לעונה שניה חדשה.

 ספינת האם 'סקס והעיר הגדולה

'למי שהפסיד בזיפזופ, נאמר שמדובר בסדרה קומית-רגשנית (יס סטארס 1), שהיא אמנם לא סדרת המשך לעלילות קארי וחברותיה, אבל היא בהחלט סדרת המשך מהזווית הרעיונית-עלילתית. זאת אומרת, תארו לעצמכם את ארבעת הכוכבות של ספינת האם 'סקס והעיר הגדולה', עובדות ולא רק מדברות על עבודה ומיד תוכלו להיכנס לאוירה של 'ליפסטיק'. אם מתעקשים, אפשר למצוא קווי דימיון נוספים כמו: קנדיס בושנל, שהיא הרוח החיה והיוצרת, שביססה את שתי הסדרות על ספרים שהוציאה לאור; ההתעסקות במקצועות חופשיים סקסיים (עורכת מגזין, מעצבת בגדים ומנהלת אולפן סרטים); וכמובן הדרך בה באה לידי ביטוי ייצוגן של נשים בתרבות הפופולרית-אמריקאית. להבדיל מהגיבורות החיות והנושמות בסדרה, הגיבורה המופשטת של הסדרה היא מנהטן עיר הקוסמופוליטן והפרובוקציה המאגניבה בעולם, שכבר משם הסדרה אפשר להבין שנקודת המבט של היוצרים על העיר, היא של ג'ונגל אורבני לכל דבר, רק בלי עצים ותנינים (אלא אם מדובר בתיק עור תנין). ובג'ונגל כמו בג'ונגל, צריך לדרוך, לדרוס ולמעוך (בתוך חליפת עסקים גברית), כדי לשרוד ולכל הפחות בשביל להתפרנס. בושנל החליטה בצדק, להעביר הילוך ובמקום להתבוסס בעוד דרמה-קומית על חברות רווקות, היא התפתחה יחד עם הצופים ולקחה אותם לעשור החמישי שלהם. מה שאומר שהסדרה הבאה שלה, תתמקד באוכלוסיית גיל הזהב. 

ציר העלילה סובב סביב וונדי (ברוק שילדס), ניקו (קים רייבר) וויקטורי (לינדסי פרייס), שלוש חברות טובות שנראות טוב מאוד, שהן גם נשות קריירה בכירות בזכות עצמן, שנראות כאילו חצו את הארבעים, אך עומדות לחצות כמה וכמה קוים אדומים, גם בעונה השנייה שתעלה לשידור ב-24.9 ברשת NBC האמריקאי, מה שמרושש ממנה אלמנטים של נאצות וחשיפת איברים צנועים. התכנים של בושנל בספר (יצא תחת השם "זה ג'ונגל שם בחוץ") ובסדרה-שניתן להגיד עליה שהיא הדור החדש של סדרות הנשים, מעלים נושא שהולך ומתפתח בעולם המערבי: האם באמת יש לנשים הזדמנות שווה ושיוויונית, מול עמיתיהם-יריביהם הגברים בפרט ואל מול הסביבה בכלל. הניסוי הטלויזיוני הזה מסקרן, מכיוון שהורגלנו לראות עד כה את המציאות, דרך עיניים מלאות טסטוסטרון. כך למשל, בסצינה שבאה להציג בפנינו מקרה מראָה, בו השליטה נמצאת בידיים נשיות; וונדי היל (שילדס) היא אשת הקריירה בבית והמפרנסת העיקרית, בעלה מרגיש מאויים ונוצרת בינם מלחמת התשה. "מה מרגיש גבר, שצריך לחפש פלסטרים של ספיידרמן", אומר בעלה שמנסה להרים בית קפה באופן עצמאי, אך מה שהוא שומע משותפיו הוא "מתי אישתך תגיע לפגישה?". לחיזוק התזה, מגיחה ויקטורי מעצבת העל שקורסת כלכלית ומבזבזת את האוויר עם תיאוריה משלה. "למה הייתי צריכה להכיר אותו דווקא עכשיו?", היא שואלת את חברותיה, כשהיא מספרת להן על החיזורים של ג'ו בנט (אנדרו מקארת'י). הדמות שלה אינה יכולה להכיל גם קריירה וגם זוגיות, ברגע שחדר גבר למרחב, הקריירה נובלת.

 האם את מאושרת?

מהצד של הגברים, המצב לא ורוד במיוחד שלא לומר שחור. הם מוצגים כפלקטים חד ממדיים, חסרי עמוד שידרה, או במקרה אחר חלשים וילדותיים. מספיק להקשיב למלים של ג'ו בנט זחוח הדעת, שמחזר אחרי ויקטורי, עם מניירות של בית ספר עממי. הכוחנות שלו נלעגת במכוון והמשפטים שיוצאים לו מהפה, נראים כאילו יצאו מהעתידות של בזוקה. כך באחד הפרקים הוא אומר לויקטורי "אני לא צריך לעשות שום דבר שאני לא צריך". במקרה אחר אומרת וונדי בתוקפנות פוסט פמיניסטית "קשה לתמרן בין המשפחה לבין דרישות התפקיד ואלהים יודע שאם אבא היה צריך להזיז תאריך של יום הולדת, איש לא היה חושב פעמיים". עושה הרושם שסך הכל למרות ההגשמה וההצלחה, אף אחד לא באמת מרגיש "שעשה את זה" ויותר מזה יש תחושה באוויר שיש לנו הכל, אבל אנחנו לא מאושרים. מבחינת העלילה הרחבה יותר, היא בועטת אותנו חזרה לזירת הבגידות השחוקה, הכוחנות המסממת והשליטה המסרסת, או כפי שניקו טוחנת לחברותיה באמצע שיעור פילאטיס, "נחמד לקלוט שיש לך את מלוא האחריות ואפס סמכות, לא?". אני לא בטוח שכך נראים החיים מצמרת האמפייר סטייט בילדינג, אבל לאורך כל הפרקים ניתן לזהות שמדובר בעלילה שהיא לא לנשים בלבד. אמנם הגבר הממוצע צריך לשרוד קטעים מסויימים של התעסקות אובססיבית בלבוש, הנעלה ו'ליפסטיק', אבל בסופו של דבר ההישרדות משתלמת. מספיק לשמוע את ברוק שילדס, גיבורת ילדותנו ("הלגונה הכחולה"), יורקת את המשפט "אני לא מסוגלת שידפקו אותי שני אנשים בעת ובעונה אחת", על מנת לגייס כל גבר בבאר השכונתי לצפות בסדרה. נכון שעפים לאורך הפרקים קלישאות מאובקות מהימים שגולדה מאיר היתה שרת החוץ, אך בגרעין העלילה יש סיפור טרגי-קומי, על מחיר ההצלחה של נשים מצליחניות בעידן "הפאוור גירל".