הפרסומות של היום, מציגות בפנינו גבר חדש ומטרוסקסואל שמבין ובוחר את הבגדים שלו לבד ורואה את 'השטן לובשת פראדה'. איך זה קרה ומי אחראי לקונספירציה הזו, שהולכת יופי עם ז'קט עור שחור וגי'נס מחוייט של אייסברג  

מאת ארן הרשלג 

פעם ממש מזמן, כל מה שאיש המערות הזדקק לו היה, כוך בגודל עשרה מטר למגורים, נבוט דור שלישי עשוי מעץ אלון לצייד וסחבה מעור של דוב ללבוש ולהתחמם בה. זהו, חוץ מזה איש המערות כל היום דאג רק לארוחה החמה הבאה- הוא צד ואישתו ליקטה. ואני שואל את עצמי לעזאזל, איך זה שבכל הסרטים והאנציקלופדיות תמיד רואים את איש המערות, או את אשת דוב המערות, לבושים תמיד באותה חליפת דוב מאוסה. מה, היתה חובת תלבושת אחידה, או שלא המציאו עדיין את הסיגנון, הסטיילינג והוצאת העיניים?

אם תקחו את המצב היום, תגלו מצב הפוך לגמרי. כל חיסכון או שקל פנוי, מתאדה ישירות לטובת ג'ינס, חולצה, חוטיני או ביקיני. היום לא תמצאו את ה'גבר החדש' מתלונן בפני חברתו או אישתו (מה שבא קודם), מדוע הוא צריך להצטרף אליה לחנות הקרובה לקנות לעצמו בגדים. פעם כל חולצת סוף מסלול היתה אופציה לחולצת שבת, אבל איפה שהוא בשנות התשעים, כשהעולם הפך לכפר גלובלי, הפכו רוב הגברים לרגישים ומטרוסקסואלים (ואח"כ לרטרוסקסואלים), שמדברים על מוצרי טיפוח ומזניחים בלי בושה סממני גבריות כמו הקשבה ל'שירים ושערים'. אני לא אשאיר אתכם במתח לגבי הקונספירציה, אבל מספיק להציץ בעיתונים ובטלויזיה, כדי לראות שהאחראים לקמפיין 'מבצע מלביש' של הגבר המעודכן, הן הפרסומות של חברות האפנה והבשמים. במיוחד עכשיו בתקופת החגים אפשר לראות את ההתקפה שבאה מכל הכיוונים של החברות המובילות יותר והמובילות פחות: קסטרו, רנואר, פוקס, גולף ואחרים. המסקנה שלי היא, שבכל הפרסומות הללו הגבר נראה אמנם מסוקס אבל לבוש שמרני או מלוקק.

ובאמת נראה לי שקשה למצוא גברים עד גיל 35-40, שמבקשים ליווי צמוד לקניון הקרוב בשביל לקבל עזרה או אישור למה שקנו. אם כבר זה קורה, אז כנראה שהם זקוקים רק לדעה שניה מרופא מומחה. פחות ופחות שומעים היום נשים אומרות "אני הולכת היום לקנות בגדים לבעלי". אבל שאלת מיליון הדולר היא, האם באמת זה בגלל שהגבר נהיה אפנתי פתאום, או שזה רק משום שהתודעה הצרכנית של הגבר, עברה מהפכה תקשורתית והפכה להיות אימפולסיבית. האם איש המערות, הצייד האינטליגנטי ביותר בקרב החיות, הפך פתאום למלקט של בגדים וטרנדים בדיוק כמו זוגתו? מבדיקה לא מדעית שערכתי, גיליתי שהשינוי היחיד בארון הבגדים הגברי הוא גודלו של הארון, אבל לאו דווקא הגיוון שבו. אם לדוגמא לאבא שלי היו שלוש חליפות ועשרה זוגות מכנסיים בסגנון טריפונס ובצבעים הנעים בגוונים משחור לחום; לי יש עשרים זוגות מכנסיים, אבל בצבעים הנעים בגוונים מחום לשחור. אז נכון שלפני כמה עונות, דחפו לנו חולצות ורודות, בסדר כולנו עושים טעויות, אבל חוץ מזה המבחר שגבר יכול ללבוש ולהרגיש איתו נוח, נע תמיד בין שחור, כחול, חום ואולי ירוק בקבוק. אתם מוזמנים לבדוק את התיאוריה הזו ממש עכשיו איפה שאתם נמצאים: במשרד, בבית, בבית קפה או ברחוב- גברים סוגדים לקז'ואל סולידי.

התיאוריה הזו קיבלה משנה תוקף בפרסומת החדשה של פוקס. כמיטב המסורת אספה החברה את הלהיטים העכשוויים, נועם טור ובר רפאלי והכניסה אותם למיטה. העלילה לא מתפתחת יותר מדי ולצערי אין לי ספויילרים לחשוף לכם, אבל התסריט מתחיל במצב מאוזן כשהשניים חולקים מיטה משותפת ומתחילים להתפשט מבגדי הערב שלהם. רפאלי פושטת שמלת ערב מהודקת ומעוצבת בצבעי ורוד מסטיק, ואילו נועם טור שחזר מאותה יציאה עם אותה בת זוג, מוריד מעליו... ברמודה בגוון חום וטי שירט לבנה, שקנה בעצמו וללא עזרה מאף אחת. המציאות התקשורתית הזו שקיימת בסרטון הפרסומת, היא בדיוק לב ליבו של הנושא וכאן נמצא ההבדל הגדול בין הגבר של פעם לגבר של היום. נכון שאנחנו העלנו את הביקוש והרחבנו את מלאי ההיצע לבגדים שברשותנו, אבל זה לא הפך אותנו לאוהבי אפנה, שיקשקשו על החולצה שקנו שעות בטלפון. גם היום בנות יקרות, אפילו כשאנחנו נכנסים לחנות של גאפ בשדרה החמישית, אנחנו חשים בדו קרב מערבונים בסגנון 'הטוב, הרע והמכוער'. הדו קרב כולו מהכניסה עד היציאה, נמשך בממוצע 4 דקות ו-22 שניות, שזה בערך מה שלוקח לכן לבחור רק את הצבע של החולצה. בכל העולם הגברי הדו קרב בינינו לבין קניית הבגדים נראית כך: אנחנו עומדים בכניסה, מישירים מבט אל עבר השטח, מזהים עמדה שולטת, מסמנים את אזור התקיפה, מתבייתים על הטרף, משלמים בקופה וחוזרים הביתה מאושרים מהציד. 4 דקות, עשרים ו-22 שניות, בדוק!