יושבת לצידך, נפשי עירומה למולך,

ואתה... אינך רואה אותי.

לפעמים מדברת איתך, יותר מדברת אליך,

ושותקת... ושתיקתי זועקת.

ואתה... אינך שומע אותי.

מנסה להבין למה, ויותר מזה - שואלת...

חוקרת.

ואתה... אינך יודע.

הדמעות שזולגות, הגוף הרועד,

הלב שנסחט, העיניים הנפוחות,

הבכי הקורע שיוצא ממקום כל כך עמוק,

סימני השאלה שמכסים את פני, המבט התמוה...

הידיים שתופסות את הראש.

ואתה... רק מסתכל... כנראה דרכי אל הקיר שמאחור

או אולי על הקיר שחוצץ ביננו

אחרת, איך נסביר???

שאתה... לא רואה, לא שומע ולא יודע...