מתוכניות טלויזיה תמימות ונטולות אלימות ועד סדרות צבעוניות מתחכמות וחלולות, המכינות את הדור הבא לעידן של ריאלטי. מה שהיה הוא לא מה שהווה-השוואה בין הדורות

מאת ארן הרשלג  

                                          פעם 

הטוב: מה אומרים לכם מלות הצופן הבאות- קישקשתא, רגע עם דודלי, טלפלא, מנהרת הזמן, ריצ'רץ', שכונת חיים, בית קטן בערבה, סמי וסוסו, איים אבודים, קרוסלה, דני דינה, או דלת הקסמים. אם ענית כן על 8 מתוך שתים עשרה הדוגמאות, סימן שכבר חצית את מחסום גיל השלושים וחמש. המשותף לכל תכניות הללו, תאמינו או לא, אין בהם טיפת אלימות וציניות ומצד שני יש בהם עודפים משמעותיים של תמימות אורגנית מופלאה שמשתבחת כמו יין. תכניות המקור של הטלויזיה החינוכית, נועדו לחנך ולהשפיע ורק אחר כך לשעשע, אבל איכשהו יצא שהמינימליזם התקופתי הוליד קלאסיקות ששרדו עד היום. קחו לדוגמה את נעמה היפה מריצ'רץ', השפה המליצית שלה לא הזיזה לאף אחד, קודם כל משום שכולם היו מאוהבים בה, ודבר שני מפני שהטלויזיה לא שיקפה את "הרחוב" אלא את האקדמיה ללשון העברית שם היה צריך לדבר במשלב גבוה. הסלנג האנרכיסטי לא הצליח לחדור לרשות השידור, הוא פשוט חיכה לסוף שנות השמונים בשביל לתקוע ברז, לתפוס זוּלה  ולצאת מגניב- ואם אפשר אז שזה יקרה ב"זהו זה", בפינה "על הברזלים".

הרע: נראה אתכם מציבים את הילד שלכם מול תכניות בשחור לבן, ואומרים לו שיתחיל לדמיין את החתול שמיל בצבעים, או שבובת הסמרטוטים שהוא רואה העונה לשם 'טלפלא', היתה גיבורת התרבות שלך. אם אתם אוהבי סיכונים לכו תראו לו גם פרקים נבחרים של 'רגע עם דודלי', בטוח שהוא יתלהב מהפירוטכניקה וההיי-טקיזם המצוי בו.

והלא נורא: נכון שקשה לקבל שקקטוס יכול להיות גיבור תרבות, אבל גם צב הוא לא פאר היצירה האתלטית ובכל זאת צבי הנינג'ה שעשו עלייה מאמריקה, מצליחים לשרוד כבר שלושים שנה.  

היום

הטוב: אם השמות סוניק X, נארוטו, מיקס מאסטר, דרגון בול זי, יוגי הו, פוקה, מוכרים לכם, זה רק בגלל שהילד הקטן שלכם מאיים עליכם בחרב פלסטיק ומחקה את הגיבור היפני שלו. כן, האיינשטיין של יפן הוא לא חנון ממושקף פותר משוואות, אלא אנימטור ממושקף שמייצר סצינות 'אנימה' ברוטליות לפי משקל. אבל למה להכנס לפאניקה, אם אפשר להכנס להיסטריה, הלוא גם בשנות השבעים סדרה כמו סטיב אוסטין נחשבה למסוכנת (האגדה האורבנית על קפיצה ממרפסות) ומשחיתה ילדים ונוער. בסך הכל ברור שהתקדמנו מאז ימי אנו באנו, ואין צורך להביט כל הזמן אחורה בגעגועים- מי שמביט אחורה הופך כידוע לנציב מלח. הטלויזיה הרב ערוצית מציבה בפני הילדים את מירב האפשרויות, והשלט הוא זה שמחליט בסופו של דבר מהי אלימות, בידור והנאה. בעולם שבו הצרכן שולט על פי נתוני רייטינג, מה שהחברה לא רוצה היא פולטת. הבעיה נוצרת כאשר החברה מחליטה שלא להקיא מתוכה, תכנים שחצו את הקו הדימיוני שפעם היה לנו בראש.

הרע: מחקרים מראים שעד גיל 10, נחשפים ילדים בעולם המערבי לעשרות אלפים של אירועים אלימים בטלויזיה, באינטרנט ובמשחקי המחשב. זה רק חלק קטן מטישטוש הגבולות וצמצום תקופת הילדות. אין מה לעשות, הילדים של 2008 הם לא ילדים, הם כבר נוער וזה כשהם בני שש. אפשר לומר שהם ממש מקדימים את זמנם. התמימות שהיתה פעם חלק מהילדות, כמו ששוקולד 'השחר' היה חלק מחצי לחם קימל, מאבדת את הבכורה במאה העשרים ואחת לטובת רציונליות והיגיון של ברוקרים בוול סטריט. קחו לדוגמא את נציגת הדור 'דורה'. אצלה אין פיקשושים, כל מלה היא חינוכית ודידקטית במסווה של כיף. 'תנק יו', 'וול דן', או 'וונדרפול', הם כרטיס הכניסה לאקדמיה הצעירה של הילדים, שבגיל ארבע לומדים כבר שפה שניה כחוג שלישי. "מה יש", אומרים ההורים מהזן החדש, שדוחפים את הילד לזרועותיה של דורה ולחוגים של מחבקי עצים בשקל תשעים, "אי אפשר לדעת מה יקרה במדינה, עדיף שהילדה תדע קצת אינגליש".

והלא נורא: "הפריצה מהחומות" שהביאה לטלויזיה פתוחה ופלורליסטית, שאינה יוצרת כוכבים כמו בעבר, אלא מפרקת אותם לגורמים, לא פסחה גם על תכניות הטלויזיה לילדים ובני הנוער. הדוגמא הטובה ביותר היא למשוואה הזו היא "משפחת סימפסון" שכבר 20 שנה מצליחה לחבר בין הורים לילדים, בין טרגדיה לקומדיה ובין איכות לשטות...