אז

אין הרבה הצגות שמצליחות להצמיח זקן ולעבור את משבר גיל הארבעים עם חיוך וקריצה. עוץ לי גוץ לי שהועלה בפעם הראשונה ב-1965 בתיאטרון הקאמרי, באמת יכולה להחשב לאחת ויחידה בסוגה שלה. לאחר שעיברת את שמו מ"רמפלסטילטסקין" ל"עוץ לי גוץ לי", עיבד אברהם שלונסקי את הסיפור האפל של האחים גרים, למחזמר אל-זמני, הומוריסטי, שנון ובעיקר חד לשון. אבל לא הכל הלך חלק, גם כאן כמו בסיפור העתיק, היה צריך לעבור הרבה מכשולים עד שהקש יהפוך לזהב. שלונסקי החליט לכתוב את המחזה בחרוזים ועמד על דעתו שהילדים יבינו את העלילה, גם אם לא יפענחו את כל משחקי המלים והביטויים הלשוניים כמו פלך, גוזמא או חצי זוז. שלונסקי שכבר עשה קילומטרז' של שירים וסיפורים לילדים ("אני וטלי או ספר מארץ הלמה", "עלילות מיקי מהו", "מעשה בקונציון" ואחרים) ניהל מאבק עיקש מול השותפים שלו להפקה, שטענו שאין לילדים אוצר מלים שלם ומשלב מספיק איכותי. שלונסקי ביטל את הטענות וגרס כי עולם הדמיון של הילדים מתחדד דווקא כאשר מציגים לו מלים קשות שעליו לפענח את משמעותן. ביחד עם המלחין דובי זלצר קשה היה לשכנע את תיאטרון הקאמרי, את השחקנים ואת הבמאי יוסי יזראלי, אבל שלונסקי כבר היה משוכנע בהצלחה וזרם עם הדברים בדרכו שלו.ומאז הכל היסטוריה, ההפקה הצליחה בענק, השחקנים שחששו שהפרמיירה תעיב על עתידם, זכו למחמאות על כניסתם לדמויות ההזויות והצבעוניות: אריק לביא- המספר, אברהם חלפי-האישון, שושיק שני-בת הטוחן, זאב רוו-המלך, אסתר גרינברג- החצרונית, יוסי גרבר- שר החצר, ויוסי ידין שר האוצר. ומה לגבי השפה והמלים הגבוהות? שלונסקי לקח בגדול. משחקי המלים, החריזה והלחנים הנפלאים, שיחקו את התפקיד העיקרי והצליחו גם לרתק מצד אחד, אך גם לייצר אווירה קסומה של ארץ פלאים עם שפת סתרים. מאז ועד היום הועלו ארבע גרסאות חדשות להצגה (האחרונה ב-2002), אחת לכל עשור- ולמעט נגיעות קלות, הטקסט של שלונסקי חי, נושם ובועט ומוצג במלואו, כאילו ידו של האישון הטילה בו כישוף.

היום

איך שלא תסתכלו על זה "הפסטיגל" היא ההצגה שמצליחה מדי שנה, באופן עקבי לייצר מחזמר חדש, שסוחף אחריו ילדים הורים וזוזים. להבדיל מ"עוץ לי גוץ לי" שהועלתה בעידן התמימות והמטרה היתה לשעשע את הילדים, כאן כבר מדובר בתעשיה שלמה של כוכבנים-ידוענים לרגע, המנצלים את דקת התהילה האחרונה שלהם בטרם יהפכו לכוכב שביט. בימים שהפסטיגל החיפאי, יצר תחרות לפסטיבל שירי הילדים, היה מדובר במופע סוחף ששילב את הילדים בהפקה כולה ונתן להם ביטוי כזמרים מתחילים. מאז עברו הרבה מים בירקון, והפסטיגל בשנים האחרונות מרים כל חנוכה הפקת נישה בנושא משתנה. כמו רוב היצירה המקורית שמסתובבת ברחוב היום, גם כאן המטרה הפחות חשובה היא לשעשע את הילדים. המטרה העליונה היא ליצור אטרקציה רב ממדית וזמנית, שלא מציבה שום רף לילד ואפילו לא לפעוט. הפשטות ומראית העין היא השולטת במופעים, אבל זה לא אומר שהילדים לא נסחפים. ומה עם מישלב גבוה בסגנון שלונסקי? נפלתם על הראש! למה צריך לשבור שיניים, אם אפשר לפוצץ קופות בלי לשבור את הראש. השירים צפויים, החריזה קלילה (כדי שהילד יבין הכל ולא ידמיין), סיפור המסגרת לא מאתגר- העיקר שיהיה בכיף, נקנה את החוברת, נקבל צמיד, ונוכל להגיד שגם אנחנו היינו ונהנו בברודווי הישראלי.

ובכל זאת מה כן אפשר לעשות? שני חוקים: לא לפחד ולא להתחנף. לא לפחד להציב ולייצר מחזות יצירתיים ומקוריים, שפונים לעולם הילדים ולא לעולם התוכן של המשווקים ונותני החסות. ולא להתחנף לילדים, הם מזהים את זה מיד. ילדים מעריכים את התעוזה, האומץ וההקרבה, כאשר קורה משהו כזה בסביבתם. רוצים דוגמאות? "דון קישוט לילדים" תיאטרון אורנה פורת, צלילי קסם עם ניצה שאול, הפיל שרצה להיות הכי מאת פאול קור- ותתפלאו הרשימה עוד ארוכה.

דרג את התוכן: