שושי שמיר
פוסטים פופולאריים
-
סימנים פשוטים: שירה צריכה קהל אנונימי
21/5/10 | 910 צפיות
-
שיר אהבת המשוררת
8/12/12 | 795 צפיות
-
מזל טוב לצבעוני שחור צבעוני
19/3/09 | 5784 צפיות
-
סימנים פשוטים: היי שלום
2/6/12 | 966 צפיות
-
שירי מקום לתיקון: מושבת קוורץ
28/10/09 | 988 צפיות
-
סיפור: דלת סגורה בחדר של ילדה
8/10/09 | 1335 צפיות
פוסטים אחרונים
- שיר - ע'גמי 5/1/14
- דיני לכתוב 29/12/13
- מחפשת שֵׁם 23/12/13
- שיר - אילמת לא מלידה 13/12/13
- שיר - מה תעשו לי? 6/12/13
- בכה בחה בחק 29/11/13
סיפור אישי והמלצה על הסרט היפני "פרידות", אוסקר 2009
הנה אני רואה שהסרט "פרידות" עולה סוף סוף לאקרנים. צפיתי בו בהקרנת טרום-בכורה וכתבתי המלצה נרגשת, מלווה בסיפור אישי שמחובר לשיר "זיכרון על כנף הרוח בא" שהעליתי כאן. וכשאני חושבת על היצירות שהמֵתים שלי העניקו לי אני אומרת לי – יבורכו מֵתַי... http://cafe.themarker.com/view.php?t=958609
סיפור אישי בעקבות "פרידות* הסרט היפני שזכה באוסקר 2009
אני, שמנהלת מערכת יחסים רבת שנים ומורכבת עם המוות, זכיתי לראות שוב את פניו המוארים, דרך מגעם העדין והמדויק של גיבורי "פרידות", בסרט היפני שזכה באוסקר. בתנועותיהם המהפנטות כריקוד, באהבה ובכבוד, הם מכינים את המתים, מלבישים ומאפרים אותם, לקראת הבאתם לשריפה. אל מול עינינו המשתאות הופכות הגופות מחדש לבני ובנות אדם, שיופים החי מאפשר לבני המשפחה להיפרד מהם לשלום. צלילי הצ'לו והפסנתר שעטפו את המראות העמיקו עוד יותר את החוויה המדיטטיבית, ואעז אפילו לומר - חוויה של קדושה. הלוואי שהיה לי בבית מסך ענק, שבו הייתי יכולה לצפות בזמני החופשי בפרקים מתוך הסרט המופלא הזה, שיילך קצת לאיבוד על המסך הקטן.
טקסי פרידה, מגע וגעגוע לפני שנים אחדות, בתוכנית תיעודית על טקסי אבלות של שבט אינדיאני בג'ונגלים שלחופי האמזונס, צפיתי מהופנטת בבני השבט המנקים את עצמות המתים: אוחזים בעדינות ובריכוז בגולגולת, ומקרצפים אותה עד שהיא מבהיקה. בתנועות איטיות ומדויקות, ברצינות ובאהבה. ואז הם צובעים את הגולגולת בלבן, וממשיכים הלאה עד שכל העצמות נקיות וערוכות. כמה קינאתי בהם. כמה השתוקקתי שאוכל ללכת לקבר של בני, שי-חיים, להוציא את עצמותיו, ללטף ולקרצף. הגולגולת הייתה משאת נפש מיוחדת. ההילה המקאברית שעטפה את מחשבותי לא נעלמה ממני כמובן. הרהורים כאלה לא כל כך מקובלים, אצלנו בני המערב. אבל איזו תחושה של מגע וחיוּת הייתה יכולה להיות לי בפעולה כזאת. ניסיתי, והצלחתי קצת, לחוות דרך המסך הקטן איזה הד של מענה לגעגועיי האינסופיים. על הקשר בין המלים "מגע" ו"געגוע" כבר עמדתי מזמן.
גבול הגוף, גבול האחריות
ערב מותו של שי, שהיה גם ערב שבת, הייתי בתורנות בבית החולים. הרגשתי אחריות עצומה להציל אותו. שאני לא עשיתי די. מוכת קדחתנות נכנסתי למתחם שלו בטיפול נמרץ, גררתי החוצה את האחות ויריתי לעברה הוראות רפואיות, כפי שנהגתי לעשות. בדיעבד ומן הזיכרון אני יכולה לשחזר את החמלה במבטה. אבל כשהייתי מולה אז, רק שמעתי את המלים הקלישאיות שמשמשות מטפלים כשאין להם מה להגיד. וכעסתי נורא. חזרתי לשכב על ספסל המתכת בחדר האורחים של המחלקה, וחזרתי שוב ושוב על "ממעמקים קראתיך יה" שהפך למנטרה שלי בימים האלה. אחרי כמה פעמים שקעתי לפתע לתוך חלל אפל וחסר גבולות, והרגשתי אותי מרחפת וצפה, נישאת בתוך החלל הזה, מוחזקת בלי דעת בידי מה או מי. וידיעה ממלאת אותי ומהדהדת בכל החלל העצום הזה שמחזיק אותי - שאין לי שום השפעה. שמה שיהיה - לא נתון להחלטתי, לא נתון בידי ובכלל לא קשור אלי: הילד שלי לא קשור אלי. אין לי שום החזקה בחייו. ולא הייתה לי כאן שום בחירה. נתתי עצמי בידי הידיעה הזאת. נתתי לאפלה שהדהדה אותה לחלחל לתוכי ולמלא אותי. זה היה רגע הרה גורל באכזריותו.
התעוררתי מהרגע הזה, נחושה להמשיך ולהיאבק על חייו. ולא ויתרתי עד הרגע למחרת, מוצאי שבת, 30 בנובמבר 1996, כששי כיבה את המוניטורים. כששואלים אותי בן כמה הוא היה צריך להיות עכשיו, אני אומרת - 35, שיהיה בריא. כאילו אפשר לתת עין רעה למתים. וכך ראיתי את גופו מיד לאחר מכן: על פניו הבעה של שלווה אינסופית. לחייו מנוקדות מעט, כפות ידיו הגדולות והאציליות, ליטפתי ונישקתי כל אצבע, כפות רגליו המעודנות שכל כך הרבה פעמים טיפלתי בו דרכן. וכל אותו זמן שהתייחדתי עם גופו של שי-חיים, חשתי את רוחו הענקית ממלאת את החדר וצופה בי ומחבקת אותי בחמלה. אומרים שיש טומאה במת. אני הרגשתי קדושה. והטקסים המופלאים שראיתי ב"פרידות" החזירו לי שוב ושוב את ההרגשה הזאת, הלוך והתעצם.
יש לי מין פנטזיה כזאת שהפוסט הזה יחלחל למרחב הוירטואלי ויציף את כולו, ואולי דרכו יצטיירו פניו של שי על פני כל השמיים.
(המשך יבוא)
*גם טלי פרי, חברתי לאתר, צפתה בטרום-בכורה של הסרט, וכתבה מאמר ביקורת עשיר ומפורט. אני ממליצה בחום לקרוא אותו: http://cafe.themarker.com/view.php?t=905293
|
תגובות (59)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
הי שושי!
העיתוי שבו את שולחת לי את הקישור הזה מדהים!
בדיוק בשבוע הבא, תחול אזכרתו של בעלי, שגיב. ואני מוצאת את עצמי חושבת, איך הייתי רוצה להזכיר אותו לאחרים (הרי אנחנו זוכרות כל הזמן, לא?) וחשה שהאופן שבו ערכתי את האזכרות הקודמות כבר לא מתאים לי יותר. הוא לא מאפשר לי להיות במקום בו אני רוצה להיות ביום כזה, שבו הזכרון מתעצם באופן סמלי.
והפוסט שלך, מדבר על דרכים נוספות להכלת הזכרון. לציון הזכרון. לחיבור הצרכים של החי בהקשר לזכרון של המת.
שיהיה חג שמח ושנה טובה!
אמיצה, כנה ומרגשת.
שבלי אלה לא יכולה היית
לכתוב כל אלה.
מירה
פוסט מקסים
נהניתי לקרוא
תודה
שושי
המוות הוא במרחק נגיעה ועם זאת (ואולי בגלל זה?) קשה לנו לגעת בו.
את נגעת. והבאת תחושה של יופי.
נזכרתי בטקסי שריפת הגופות, בהם נכחתי בהודו על שפת הגנגס ועל אווירת ההטהרות שהייתה בהם ולא טומאה.
בללוות את המוות יש הרבה חיות. כמעט חגיגה על מעגל שהושלם ותכף מתחיל שוב.
תודה
שושי,
היה מרגש ועוצר נשימה לקרוא את אשר כתבת,
הנגיעות במוות,
כצופה מהצד, וכחוויה אישית.
הצפיה מהצד הפכה לחוויה שחיברה אותך,
למה שחווית לפני שנים ונשאר בך,
האמירה והמסר עברו בתאורייך,
הדרך בה אנחנו נפרדים מיקרים לנו,
היא זיכרון חזק שנשאר עד אינסוף.
תודה לך שושי.
שבת שלום לך יקרה ריגשת אותי עד דמעות במילותיך ותאורייך את שעבר עליך כשנפרדת מבנך. הטקס מדיטטיבי ומאוד רגשי והתחברתי לכל מילה בכל נימי נפשי. אתך אסתי
שושי יקרה
דמעות גדולות מלאו את עיני
בזמן קריאת מילותייך
את אישה מיוחדת ומאוד אמיצה
שולחת לך הרבה אהבה
ומבינה את מילותייך
אחת אחת...
שתהיה נשמתו של בנך אהובך
שלווה ומפוייסת בעולם הנשמות
אמן
לולי
נגעת בי ברבדים הכי עמוקים,
אני בהחלט הייתי במקומות כאלה...
העברת את התחושה האמיתית והכנה.
דברים שיוצאים מהלב,אל הלב נכנסים.
תודה על ששיתפת שמש חדשה לפתחך
פוסט מרגש מאד
כתיבה יפה
נוגעת ללב......
נוגע ללב
שבת שלום וחג שמח *
מבין ומכיר את התחושה
שיהיו לך רק שמחות
ובשורות טובות
חג שמח ואביב פורח
*
אתמול הייתי בלוויה,אחת העצובות ביותר שהייתי .
נפטרה תמרה, אמא של חברה של הבן שלי.
היא היתה אישה צעירה,שחלתה בניוון שרירים,נאבקה אבל בסוף נפטרה.
נותרו שתיים: אמה ובתה.
משפחה קטנה שעלתה מרוסיה,גרה באשקלון.
את דברי ההספד נשא ידיד המשפחה,דיבר ברוסית.לא הבנתי דבר
מלבד מילה אחת "דוברה" שמשמעותה ,טובה,
היא הייתה אישה טובה.
קשה היה לי מאד לראות את האם והבת ביגונן
הן התיפחו בשקט ,בעדינות ובאצילות.
לא הכרתי את האישה המנוחה
אבל ליבי יצא אליה
כשראיתי את גופתה הקטנה מכוסה בסדין
כלכך כאב לי עליה.
כל כך הצטערתי.
אני מקווה שהיא בעולם שכולו טוב
ולסבתא ולבת אני שולחת את כל הנחמה שבעולם .
שושי
אין לי מילים
זה הטקסט הכי מרגש שקראתי על המות בחיי
הלוואי ותדעי המון אושר
רון
שושי,
זו היתה ממש חויה כמעט-מקודשת
לקרוא אותך, הפעם.
ממש מדטטיבי.
שבת מבורכת לך.
כואב ומרגש,
מילים לא יוכלו לתאר את רגש ההזדהות על הכאב של אובדן הבן..
יהי זכרו קדוש וברוך...
שושי יקרה
לא סובלת את המילה יקרה ומשום מה חשתי צורך להשתמש בה כאן
לכל אורך הקריאה אחזה בי צמרמורת קשה
את הסרט הזה אני חייבת לראות
את הסרט שלך אני מכירה קצת
מסרי דש חמה לביתך ולבני אם את רואה אותו
רונית
פוסט נפלא.
לא ניתן לדרג את אותו משתמש פעמיים ב24 שעות
שושי יקרה..
כמה יפה את כותבת..הצלחתי להיכנס לדמות...
לא יודעת איך להסביר את הרגשתי.
תודה שריתקת אותי בפוסט כה טוב.
מודה לך לשיתוף.
רפאלה
רק בשורות טובות ותודה לאינפורמציה על הסרט. בטוח שאלך לראותו.
קשה, כואב, מדהים
מאד התחברתי לאנרגיות של הפרידה וההשלמה
של החיבורים לעצמי ולאני
לחוזק המגוייס בעת מצוקה
אהבתי את כתיבתך
כיכבתיך
החלק האחרון של הפוסט שלך שאת צתארת את הבעת פניו של שי חיים , ממש נגע , אני זוכר בתור ילד את הבן של השכנה שלי מלמעלה שנפטר בגיל 6 ממחלה קשה , השכנה שהייתה ברגע המוות תיארה בדיוק את אותו המבט השליו על הפנים של בנה והיא הוסיפה את התיאור "כמלאך שהלך לישון" , זה פשוט כל כך מדויק , זה ממש גורם להזיל דמעה
תומר
שושי, כאמא, אני מכירה את חוסר האונים שלנו מול ליקויי הגוף של ילדינו ואת רגש האשמה שלא עמדנו על המשמר ולא הצלחנו להגן על ילדנו. מה אומר שושי, חיבוק על מה שאת עוברת אבל דעי, זה לא בידינו ואת עושה ועשית כמיטב יכולך!
תודה ו*
לאה
ראיתי את נשימתו האחרונה של אבי ואח"כ את השלווה שנסוכה עליו, אולי השלמה וקבלה.
ראיתי את בנו של חברי הטוב, חייל שנפל, גילו לנו רק את פניו וגם שם היתה נסוכה שלווה, שוב אולי השלמה וקבלה.
קורא את "ספר החיים והמתים הטיבטי" את הטיקסיות את הקליפה(הגוף), ואת מסע הנשמה לגילגולה הבא.
תודה על פוסט מרתק.
צימררת אותי עם התגובה שלך על הטרגדיה שעברת
ליבי איתך אישה יקרה
שלא תדעי צער יותר
ממני פוזית*
שושי
אותי את מרגשת שוב ושוב.
קבלי חיבוק.
באהבה
עופרה
שושי יקרה,
ראשית תודה על השיתוף בסיפורך האישי,
זה לא מובן מאליו.
התרגשתי לאורך כל המאמר המדהים בחוכמתו,
רגישותו וראיית הדברים מנקודת מבט "חייה"
" ומחייה" כל כך,התחברתי לדברים מנסיוני האישי
עם המוות,... גם כמעט כל חיי....
אני מאמינה ומקבלת את כל סוגי "הטקסים"ו"המנהגים"
בכל הדתות והשבטים-חושבת שהם באים מתוך צורך
להקל על הפרידה של החיים, מן המתים ומתוך צורך להתחזק
ולא להשבר-גם אם זו הפרידה הכי כואבת שיכולה להיות!
אני חושבת שהאימרה"אדם באמונתו יחייה" מסכמת יפה את כוונתי.
שוב מעריכה מאוד את דברייך,מחבקת ומחזקת אותך יקירתי,
גרטה.*
סרט מרגש מאוד בעל נקודת מבט קומית על החיים, המוות ומה שביניהם
ענק
פוסט מאלף. תודה. אשוב לככב.
שושי רשומה לא קלה לקריאה ומרגשת.
צבט את הלב..
תודה ששיתפת..
פוסט יפיפה
את מרגשת בכתיבתך
אסתי יקרה,
ברור שאפשר ציור וריקוד ומנגינה - הכל.
אחד הכלים הכי עוצמתיים שאני מכירה למשוב, שבעצם הופך כך לדיאלוג מאוד עמוק,
זה artistic response,
שעוד לא מצאתי לו תרגום ראוי לעברית.
להשיב ליצירה ביצירה משלך שמבטאת את השפעת היצירה עלייך.
חיבוק
שושי
וכמובן, אחפש כוכב...
לשושי היקרה!
הצבת בפני אתגר מרתק! תודה רבה לך!
האם אני יכולה במסגרת כללי משחק הללו להשיב גם בציור?
חבל שאינני יכולה להוסיף לך עוד כוכב לפוסט זה, אציב אותו בפוסט אחר ואת מוזמנת לחפש אותו.
חיבוק גדול
אסתי
איזה יופי מה שאמרת מדהים !תודה שושי חיבוק גם לך
תודה
שושי
אהבתי מאוד
אסתר יקרה
פתאום ראיתי כמה מלים במלה חידלון:
חי, חלון, חלד, ילד, לוח, חול
כל כך הרבה, ורק התחלתי.
מה דעתך/ם להמשיך ולהוציא מלים ואז לכתוב עם המלים האלה שיר?
תודה על הכוכב
וחיבוק
שושי
תודה
שושי
אסתי
האור שהוא כנראה ראה השתקף בעיניים שלו כזוהר,
ואת הזוהר הזה ראית בעיניים שלך.
ועכשיו בעינייך הזוהר, כמו צוואה.
חיבוק
שושי
לשושי היקרה!
לא ראיתי את הסרט עדיין.
אך כאב לי לקרוא את הפוסט שלך, חשתי את חידלונו של האדם נוכח גורלו.*
מאחלת לך שבוע טוב והרבה בריאות.
אסתר
שושי גם אני חוויתי מצב דומה במות אבי - הייתי איתו במותו בנשימותיו האחרונות וגם אני הרגשתי את נוכחותו הרבה ימים אח"כ .ואת השלווה - עיניו כמה דקות לפני מותו נראו זוהרות כאילו ראו את האור
איך פתאום במהויות, רואים שכולנו יונקים מאותו שורש
תודה, שוקי
שושי
הפוסט מאד מענין רגיש ואמין
הממזג בין ההתיחסויות השונות למתים
עשוי ביד אומן.
העולם שהתקצר והפך לכפר יוצר נגישויות
לעולמות נעלמים המאד שונים מהמסורות
שלנו.
קראתי בשקיקה
שוקי
תודה מירי. זה ממלא את הלב שמחה לדעת שיש מי שמוכנה להיות אתי שם...
שושי
שושי,
החוויה שהעברת כאן, היא כה עוצמתית ומחברת למצב שחווית, כראילו היינו איתך באותו החדר.
פוסט חזק. שהוריד לי דמעה.
אוהבת
מירי
מאירה,
תודה רבה.
אני מקנאה בך שחזרת עכשיו מהסרט ומרגישה איתך.
שושי שמיר
לפני כמה רגעים חזרתי מצפיה בסרט פרידות. אני עדיין נסערת, ומאמינה שהוא לא יעזוב אותי במשך ימים רבים.
תודה על הפוסט שלך. התבוננותך על הטקסים של "האחרים" לא כעל פרקטיקות פגאניות שטופות דעות- קדומות אלא כעל צורך ותשוקה גם של האדם המודרני --מרגשת וסוחפת.
אני מקווה שהשקט אליו הגיע גיבור הסרט בסופו ילווה גם אותך.
בברכה,
מאירה וייס
תודה רבה, חומד, זה חשוב לי שקראת
שושי
קראתי, בכיתי
לא אחמיץ את הסרט
נפלא. כל כך מרגש.
תמשיכי...תודה.
יהודית, תודה רבה, חומד. תגובתך חשובה לי ונוגעת.
חיבוק, שושי
שושי
מאוד נהנתי מהפוסט הזה שלך, הרגשתי שאני חווה מחדש את נגעות חייך בתוכי*את כותבת נהדר