כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    אינסטנט דיסיפלינה

    ארכיון

    למה קוראים לי קוברלה, פרק 14 (או: לעזאזל עם התת מודע)

    10 תגובות   יום רביעי, 25/2/09, 20:44


    נקודה אדומה ובוהקת על רקע הכביש השחור. מסביב עננים אפרוריים, הרס וחורבן. היה קשה לעקוב אחר הלמבורגיני, שהחליקה במהירות על הכביש המתפתל. מלמעלה היא נראתה כמו סמן לייזר, מאלה שפעם השתמשתי בהם כדי לשגע חתולים. מיקדתי את מבטתי על המכונית, וזו, להפתעתי, החלה לפתע להתקרב אלי. או שמא אני הייתי זו שהתקרבה אליה. כבר ממש הייתי מאחורי גלגלי המגנזיום הרחבים, ויכולתי לראות את הסדקים והבורות בכביש הפתלתל.

    נראה שתנאי הדרך הקשים כלל לא הפריעו ללמבורגיני, שחלפה הרגע ליד "צאתכם מדרום בורלנד לשלום" בשלוש שפות (בורלנדית, אנגלית ועברית) ספריי שחור עיטר את השלט באיבר פאלי מוכר, ולידו נוסף המשפט המרנין "כל הקובבות חזרה לדרום בורלנד יא חארות!" מישהו כנראה לא ממש מסמפט את אזרחי דרום בורלנד, או לפחות לא רוצה אותם לידו.

    נאנחתי קלות. האנחה שלי החזירה אותי מעלה מעלה, קרוב לעננים, שהחלו, לפתע להתערבל מעלי בגרגור מאיים. העננים קיבלו גוון אפור כהה, והפכו כבדים וסמיכים. גשם החל לטפטף. הטיפות נפלו ארצה בקול נפץ משונה, כאילו הטיפות אינן עשויות מים, אלא זכוכית. דאגתי. לא רציתי שהלמבורגיני תיפגע.

    "איי!" אחת מטיפות הגשם פילחה את כתפי השמאלית. באופן אינסטינקטיבי הפניתי את מבטי לעבר הכתף, ובעוד אני שולחת את ידי הימנית לאחוז באיזור הכואב, נחתכתי בשנית, הפעם הטיפה פיספסה את עיני הימנית בכשני סנטימטרים.

     "אאאאהההה! מה קורה פה??" ניסיתי לגונן על פניי בעזרת הגפיים. הגשם הלך והתחזק. עוד שריטה בשוק השמאלית. כאב מפלח. לברוח מפה. מכה על הגב. הפעם הטיפה התנגשה כנראה באחת הפירמידות שעל גבי, הנחתי, כי לא כאב לי. נשמתי עמוק. אני צריכה לעלות למעלה. והמחשבה לעלות מעל העננים היא שהעלתה אותי מעלה. עכשיו הגשם היה מתחתי, ויכולתי לראות את הטיפות, גדלן כגודל כדור טניס, והן נראות כמו מקדח קטן ומשונן. חיפשתי את הלמבורגיני. מבעד לחורי העננים הופיעה ונעלמה הנקודה האדומה שמתחתי, עד שלבסוף נעלמה כליל באופק, ולא יכולתי לראות אותה עוד.

    "ללללאאא! הגשם הזה יהרוג אותם!" צעקתי.

    "ששש... לא להיכככנס לפפפפאניקקקה בקבק"

    "האהאא! איפה אני? אבו קורקור! הם באים להציל אותי! הם לא שכחו אותי! הם בדרך! אבל הגשם יפגע בהם!"

    "יופי של חברים יש לך...בבבק... "

    "רגע. זה היה חלום. לא? חלמתי שחברים שלי באים... אאיייהה" ובאמצע המשפט התחלתי לשים לב שידי הימנית לופתת בחזקה את כתף שמאל המדממת. ריח של דם הציף את נחירי. גם הרגל והפנים דיממו. זו לא הפעם הראשונה שדברים כאלה קורים לי.  "אבו קורקור" לחשתי. "מה קורה לי?"

    אבו קורקור הסתכל לכווני. החדר היה חשוך כמעט לגמרי, אך אישוניו נצנצו בחשיכה. הוא השמיע קרקור אנחה, מכין את עצמו לחילופי דברים קשים."את קקקוברלה. לקקוברלות יש יכולת להבבביא את עצמן למקקקומות אחרים, גם אם הם מאוד רחוקקים ממקקקקום המצאותן הפיזי. את קקקוראת לזה להתעלף, או לחלום, אבל בעצם הגוף והמוח שלך מסגלים את עצמם למצב תודעתי משני, אליו הם יכולים לדלג לגמרי במקקקרה הצצצורך. כמובן שאינך יודעת לתפעל את עצמך כמו שצריך, ואל המקוקוקומות שאליהם הגעת עד עכשיו לקקקח אותך התת מודע שלך, ולכן את גם קוקוקוראת לזה חלום, או עילפון, ושואלת את עצמך אחר כך למה זה הרגיש כל כך מציאותי"

    "יש לי יכולת לדלג למקומות אחרים? ולך גם יש יכולת כזו?"

    "נראה לך שאם הייתה לי יכולת כזו הייתי עוד פה?"

    "לא יודעת. אולי נוח לך פה. מה אני יודעת. לא פסלתי את העובדה שזה יכול להיות הבית שלך, אתה יודע, לא רציתי להעליב אותך גם. טוב. אולי עכשיו כבר העלבתי. כן. אהה... לא משנה. אתה יכול להתעלם מהמשפט האחרון שלי? אני קצת מבולבלת..." ביני לביני תהיתי למה בכלל פתחתי את הפה.

    "תביני. יש עוד המון דברים שאת צריכה לדעת על עצמך. וכמו שאני רוצה לצאת מפה מהר ככל האפשר, אני גם חושש לחשוף בפנייך את הכל בבת אחת. אני לא יודע אם תעמדי בזה. אחרי הכל, את אפילו עוד לא קוברלה בוגרת. הפירמידות על גבך עוד לא הגיעו לשיא גדלן, ואת אינך מודעת לרוב הפעולות שהמוח שלך מבצע."

    "ואני דווקא חשבתי שרמת המודעות שלי היא די גבוהה"

    "לא במונחים בורלנדיים לפחות"

    "הממ. אבל מה שאתה אומר עכשיו, מביא אותי למסקנה שאם אני אתאמץ ממש חזק, אני אוכל להחזיר את עצמי לבית בהרצליה, או לכל מקום אחר שאבחר. ואם אני יכולה לצאת מפה בעצמי, אז אולי אני יכולה לקחת אותך איתי ונסגור את הסיפור המייגע הזה בחלום וחצי! גאוני! יאללה. תחשבי על הבית. תחשבי על הבית. תחשבי על ה..."

    "מאו!" לידי הופיע לפתע גור חתולים שחור בעל עיניים תכולות.

    "היי! שלום לך! אני זוכרת אותך, אתה ישבת על המיטה של אוליינפט והסתכלת עליי. ידעתי שאתה מיוחד. איזה חמוד. באת לבקר אותי! באמת היה חסר לי פה איזה יצור קטן ופרוותי לדאוג לו."

    "מאו.." גור החתולים הסתכל עלי וחיכך את הסנטר שלו בקרסול שלי.

    "טוב. קקוקודם כככל אני מבקש ממך להפפפסיק לנסות לצאת מפפפה לאלתר. הפפפעם זה נגמר בגור חתולים, ובפפפעם הבאה זה יכול להיגמר בצצורה הרבה פפפחות נעימה. לפחות עכשיו אני יכול להדגים לך איך המוח שלך עובד, בלי שתהיי בכלל מודעת לכך. את חשבת על בבית, מן הסתם הבבית בהרצצליה, כי זה בבבערך המקום הבטוח היחידי שאת זוכרת, ואוטומטית המוח שלך העלה אסוציאציות של תמונות הגורמות לך להרגשה הבטוחה, בבביניהן היה גם גור החתולים שלהלן. כמו כן חשבת לעצמך שהיית רוצה לקחת איתך מישהו, ובמקום להתרכז בלקחת אותי לשם, כמו שהתכוונת, התרכזת ב"להביא" "להיות שם" ו"מקום בטוח" ובכל האסוציאציות שקשורות למילים ולרגשות האלה. וכשנותנים לתת מודע לחשוב על הדברים לפי הסדר שהוא רוצה, לא תמיד מגיעים חפצים לאן שהיו רוצים להגיע, ולא תמיד קוברלות מצליחות לעשות את מה שהיו רוצות קבבבק!"

    "הממ. אני חושבת שהבנתי. בעצם לא הבנתי בכלל. זאת אומרת הבנתי שאני לא יכולה ללכת עכשיו לאן שאני רוצה, אבל כל עניין "התת מודע שלי עושה מה שהוא רוצה" לא נראה לי בכלל, זאת אומרת, הוא עושה מה שהוא רוצה, אבל, גם אני עושה מה שאני רוצה, לא? לא. לא ממש. הנה עניתי לעצמי. אוקיי. אני צריכה לנוח. יותר מידי מידע. לא ברור לי כל העסק הזה. לפחות יש לי פה חתולי קטן. חתולי. איך אני אקרא לך? אוי! אבל חברים שלי בצרות! הם כבר בבורלנד, ויורד עליהם גשם שחותך כל מה שהוא נוגע בו!"

    "גשם של איזבולטורים"

    "כן! מה זה איזבולטורים?"

    "איפה הם היו כשראית אותם?"

    "הם בדיוק עברו את השלט שמכריז על היציאה מדרום בורלנד. הם היו בלמבורגיני אדומה ונסעו מאוד מהר. למעשה, עכשיו כשאני חושבת על זה, בכלל לא ראיתי אותם. הרגשתי שהם היו שם. ידעתי שהם במכונית. חחח. בטח הבחור החביב נוהג. הם נסעו מאוד מהר."

    "טוב מאוד. הם יהיו בבבטוחים כשיגיעו לגבול צצפון בורלנד"

    "זה מה שנקרא גשם מקומי, הא? איך אתה יכול לדעת שהגשם יפסק בצפון בורלנד? הגשם יודע את זה?"

    "זה לא בדיוק גשם. קקקוברלה, את עוד צריכה ללמוד הרבה. נעדרת המון זמן מבורלנד, ואת גם ככה בקקקושי זוכרת משהו"

    "אז מה זה איזבולטורים לעזאזל?"

    דרג את התוכן:

      תגובות (10)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        26/2/09 17:26:

      צטט: א.נפט 2009-02-26 13:28:08

      קוביילה,

      איזה תענוג הפוסטים האחרונים,

      לפחות יצא לי חתול אחד מהחדר, אפשר לחזור לישון.

      מאוווווווו......

       

      אגב לאבו קורקור המקורי יהיה באמת קשה לצאת, ארזתי אותו אתמול בקרטון בקבק

       

      תיזהר רק לא לדרוך על חמישים החתולים האחרים.

      ארזת את אבו קורקור???? למה? מה הוא עשה לך?

        26/2/09 17:25:

      צטט: דניאל - 2009-02-26 14:29:57

      צטט: שירק'ס 2009-02-26 13:27:12


      מצטערת, זו בדיחה פנימית :)

      אני דווקא בת אדם רגילה, בדרך כלל...

       

       

       אאאאההההה

      הבנתי.

      יש לי ידידה טובה שהיא רופאה פנימית, נראה אם היא תבין את הבדיחה.

       

      ההתכתבויות שלכם על הפוסטים שלי הן פוסטים בפני עצמם. תפסיקו לזרוק לי רעיונות!

       

        26/2/09 17:23:

      צטט: שירק'ס 2009-02-26 13:11:04

      הממ..

      מרשים ביותר. כי באמת את עדיין לא ממש קוברלה בוגרת.

      ובכל זאת - כל התת-מודע הזה. והמקום הבטוח. והחתולי.

       *

      (ואפרופו חתולי - כשכתבת "מאו" כבר חשבתי שגם אני מצטרפת לסיפור...)

       

      אין לדעת מי יצטרף לסיפור ומתי, ואף באיזו צורה.

      תודה.

      מהתת מודע.

       

        26/2/09 14:29:

      צטט: שירק'ס 2009-02-26 13:27:12


      מצטערת, זו בדיחה פנימית :)

      אני דווקא בת אדם רגילה, בדרך כלל...

       

       

       אאאאההההה

      הבנתי.

      יש לי ידידה טובה שהיא רופאה פנימית, נראה אם היא תבין את הבדיחה.

       

        26/2/09 13:28:

      קוביילה,

      איזה תענוג הפוסטים האחרונים,

      לפחות יצא לי חתול אחד מהחדר, אפשר לחזור לישון.

      מאוווווווו......

       

      אגב לאבו קורקור המקורי יהיה באמת קשה לצאת, ארזתי אותו אתמול בקרטון בקבק

        26/2/09 13:27:


      מצטערת, זו בדיחה פנימית :)

      אני דווקא בת אדם רגילה, בדרך כלל...

       

        26/2/09 13:15:

      צטט: שירק'ס 2009-02-26 13:11:04

      הממ..

      מרשים ביותר. כי באמת את עדיין לא ממש קוברלה בוגרת.

      ובכל זאת - כל התת-מודע הזה. והמקום הבטוח. והחתולי.

       *

      (ואפרופו חתולי - כשכתבת "מאו" כבר חשבתי שגם אני מצטרפת לסיפור...)

       

       את חתול?

       

       

        26/2/09 13:11:

      הממ..

      מרשים ביותר. כי באמת את עדיין לא ממש קוברלה בוגרת.

      ובכל זאת - כל התת-מודע הזה. והמקום הבטוח. והחתולי.

       *

      (ואפרופו חתולי - כשכתבת "מאו" כבר חשבתי שגם אני מצטרפת לסיפור...)

       

        26/2/09 10:52:

      צטט: דניאל - 2009-02-25 22:10:12

      ככה? באמצע המתח? מה את רשת שידור אמריקאית?

       

      נו, הבנתי שהעברת לאוטומט בכתיבת פרקים, הלאה.

      עוד

       

       

      כן. מופעלים עלי לחצים כבדים.

      אפשר להירגע. אני עוד לא באוטומט.

       

      ושוב תודה...

       

        25/2/09 22:10:

      ככה? באמצע המתח? מה את רשת שידור אמריקאית?

       

      נו, הבנתי שהעברת לאוטומט בכתיבת פרקים, הלאה.

      עוד

       

      פרופיל

      קוברלה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      תגיות