http://eyalniv.wordpress.com/2009/02/25/reasons/ פלסטיני צריך סיבה 25/02/2009 מאת אייל ניב להלן מקרים נבחרים משלושת השבועות האחרונים בלבד, במחלקה לפניות פלסטינים ברופאים לזכויות האדם: - ב’ הוא אב מעזה שבנו גוסס בבי”ח ישראלי, המבקש להיות עם הבן. בצבא מוכנים להיעתר לבקשתו ולהוציאו מעזה, כי הוא לא סכנה ביטחונית, אבל רק בתנאי שהאם, הנמצאת כעת עם הבן, תחזור לעזה קודם. מה ההיגיון? קשה לדעת. ב’ הוא הרי לא סיכון וגם לא אשתו, ולשניהם מותר להיות בישראל, אז למה לא ביחד? בצבא ישאלו את ההפך - למה כן ביחד? מה זה משנה? התשובות שאולי מובנות מאליהן עבורכם ועבורי, אינן מובנות מראש לצבא. פלסטיני צריך סיבה כדי ללוות את בנו על ערש דווי יחד עם אשתו. אישתו חוזרת כעת לרצועה, כדי לאפשר לאב לראות את בנו.
 ילדים פלסטינים נשלחים לטיפול בישראל ללא ההורים, הנותרים במחסום. - א’ ו-ל’ הם שני חולי כליות, ששתי הכליות שלהן קרסו. אחד מהם מטופל בדיאליזה, ושניהם מוכרחים לעבור בהקדם השתלת כליה, ולא - הם ימותו. בבי”ח בעמאן ממתינה כליה לכל אחד מהשניים, אך למרות המאמץ הרב, שניהם אינם מורשים לצאת לירדן כבר למעלה מחודשיים. קראתם נכון, שניהם אינם מורשים לצאת לירדן, לא חלילה להיות איום ביטחוני ולהיכנס לישראל. בתחילה הם הגיעו לגבול והוחזרו לאחור. כשהלכו להגיש בקשה למנהל ה”אזרחי”, סירבו החיילים לקחת את הטפסים שלהם. אז הם גייסו יחד עו”ד פלסטיני ועו”ד ישראלי. כשנאמר לעורכי הדין שהם חייבים להגיש בקשה נוספת דרך המנהל ה”אזרחי”, הלכו משפחות החולים להגישם שוב, ונאמר להם שהם צריכים לחזור לעורך הדין ששלח אותם. עורכי הדין פנו שוב והצטיידו במסמכים רפואיים המפרטים את הצורך הרפואי ואת המצב הבריאותי המידרדר (בינתיים אחד החולים כבר אושפז והוא צמוד לדיאליזה) ונדחו שוב. הפעם ביקשו את כל המסמכים מתיקיהם הרפואיים, שלפיהם התקבלה ההחלטה להכריז על כליותיהם מושבתות. כדאי לציין שכול בקשה כזאת לוקחת כמה ימים להגיש, וכמה ימים עד שבועות לטיפול. בינתיים הגיע גם מסמך של נפרולוג מומחה ישראלי הקובע שאם לא תושתל כליה בכל אחד מהשניים, דינם מוות. למרות שאחד מהם מאושפז כבר כחודש, ולמרות שמצב שניהם מידרדר במהירות, הם נדרשים להמשיך ולהוכיח את הצורך שלהם בניתוח החיוני. צה”ל, אם כן, בוחן כליות ולב תרתי משמע, ועדיין לא מתיר להם לצאת. זה יותר מחודשיים שבודקים את הצורך הבריאותי שלהם לצאת. במקום שהצבא יוכיח למה לא להוציאם, הפלסטינים צריכים סיבה כדי לצאת לירדן, וצריכים להוכיח את חומרת המחלה. וגם זה לא תמיד מספיק, כי השניים עדיין בגדה.
-
![]() טופס שלילה: הצבא לראות מי משלם בעד הטיפול, לפני שהוא מאשר או שולל ביטחונית. מדוע הכיסוי הכספי רלבנטי לשלילה ביטחונית? לא ברור, אך יש עשרות כאלו מדי יום. בקשה של חולה פלסטינית בת 12, המצפה לטיפול זמן רב, לצאת לטיפול בירושלים המזרחית, נדחתה בגלל שהתבקשה “להחליף את המלווה”. המלווה הוא אביה, ואימה חולה. אחרי סקר ארוך שבו הוכיחה המשפחה ותימכה במסמכים, שאין מלווים אחרים, אושר המלווה המקורי. פתאום הוא לא מסוכן, רק רצו שיתאמצו קצת. ילדים פלסטינים צריכים סיבה כדי לצאת עם אביהם לבית החולים. - מ’ הוא חולה במצב רע, כבן חמישים, שיצא מעזה לבי”ח בראמאללה. בתום הטיפול התברר שאין לו אישור לחזור לעזה. כן, גם כדי לחזור הביתה צריך אישור, ובמחסום קלנדיה הוא הוחזר לראמאללה. בינתיים, בגלל שמעבר ארז נסגר בסביבות הערב, הוא כבר הבין שלא יספיק לנסוע עד לעזה, ועליו למצוא מקום לישון בו את הלילה הגשום. בשיחה עם הקצינה ב”מוקד ההומניטרי” של צה”ל היא אמרה “מה אתה רוצה שאני אעשה? אשלם לו על מלון?”… כמה רגישות… הומניטרי כבר אמרנו? חולה בן חמישים… טוב, לבסוף, בשעות הלילה הוא הצליח לחזור, ובלחץ המתאים נפתח לכבודו המעבר. גם פלסטיני מבוגר וחולה צריך סיבה, אפילו כדי לחזור הביתה בסוף היום.
- בביה”ח שיבא מטופלים עשרות חולים פלסטיניים, בהם חולי סרטן באמצע טיפולים שאסור להפסיקם וכו’. החולים גילו שהקצינים ב”מוקד ההומניטרי” ימנעו מהם מלקבל המשך טיפול בביה”ח, כי הכיסוי הכספי איננו לרוחם. בביה”ח הישראלי מיהרו לשלוח הודעות פרטניות, לבקשת הצבא, המבהירות שהכיסויים הכספיים דווקא מספקים את ביה”ח, אבל הקצינים טענו שביה”ח בכל זאת טועה, והכיסוי הרפואי לא מכובד, ולכן החולים כולם יישארו בעזה. הצבא לא רק “מגן” מפני מחבלים, אלא גם מגזבר את משרד הבריאות הישראלי טוב יותר מבתי החולים. ההחלטה נותרה בעינה. (מאז הסיפור הזה, הפלסטינים שינו את עמדתם, ועתה הם לא מוכנים להפנות עוד חולים לישראל בכסף. הם אומרים: “לא ייתכן שלא נשלם משכורות לאנשינו חודשים, ואילו לישראל, שהורגת מאות ואלפים בעזה, נכניס מידי חודש מיליוני שקלים”. ארגונים ישראלים ופלסטינים גינו את ההחלטה בחריפות, ויתכן שהיא תתהפך בימים הקרובים).
- ילדה חולת-סרטן בת 9 נשלחה הביתה מביה”ח בישראל, כדי שתנוח בביתה שברצועת עזה. באותו הלילה שהגיעה לרצועה נזקקה לשוב לביה”ח הישראלי, אך היה כבר מאוחר מדי. בגלל ההחלטה החדשה, אין עוד מי שישלם עבור טיפוליה, ועתה איננה יכולה להגיע לאשפוז. אילו נשארה בביה”ח, לא הייתה זקוקה לכיסוי כספי חדש, שאין עכשיו בנמצא, אבל השעות הבודדות שבילתה בביתה, הפכו אותה לאבודה ברצועת עזה ולסיום הטיפול הרפואי בה, באמצע הטיפולים נגד מחלת הסרטן שבה היא נאבקת. חולי סרטן פלסטיניים צריכים סיבה כדי שיתנו להם טיפול. בשטחים, סיכויי ההחלמה לילדים חולי לוקמיה הם 0, אלא אם הם מופנים לישראל, או אם הם יהודים (זאת אומרת מתנחלים), ואז סיכויי ההחלמה שלהם זהים לאלו של הישראלים, כ-75%.
- ילד פלסטיני חולה במחלת עור קשה שנזקק לצאת לטיפול בישראל, שאת רוב הפניותיו לישראל עשתה עבורו העמותה ואף מימנה, נתקע בעזה משום שאיש לא מוכן לקבל את פנייתו. משרד הבריאות הפלסטיני אסר על הפלסטינים להפנות חולים לישראל, והם בוודאי לא יכולים להפנות פניות שאינן במימון של הרשות הפלסטינית. הצבא מצידו לא מוכן לקבל את הפנייה של רופאים-לזכויות אדם בעניינו, למרות שעשרות פניות אחרות מתקבלות ממנה בלי קושי. סא”ל אבי ביטון טרח להסביר בטון סא”ל טיפוסי: אם הם שולחים למזרח ירושלים, שזה ישראל, הם יכולים לשלוח גם אלינו, ולא נעבוד אחרת. כאמור, הם כן עובדים אחרת בעשרות הפניות מדי יום. הוא כמובן גם לא מציין את זה שהפנייה חיכתה אצלו כבר יותר משבועיים בלי שטיפלו בה, ושבכול העולם, רק ישראל מכירה במזרח ירושלים כחלק מישראל. פלסטיני צריך סיבה כדי לפנות בבקשה.
![]() אישה פלסטינית בת כשישים שטופלה ב”מרפאה הפתוחה” (לעובדים זרים ופליטים) סובלת מסוכרת ולחץ דם. את הבדיקה שלה במרפאה תרגמתי אני. אחרי שהרופא בדק אותה, היא הראתה לו עטיפה של תרופה שקיבלה פעם. הוא שאל מהיכן קיבלה אותה, והיא אמרה “מקופת החולים”. “קופת החולים?”, שאל. “כן” היא השיבה, “אני ישראלית, אבל עכשיו לא נותנים לי את התרופה”. מסתבר שהגברת חיה כל חייה (ומזה כמה דורות) בירושלים. בשל אילוצי המשפחה הם עברו לאזור המרכז, ופוקדים מטעם הביטוח הלאומי מיהרו לביתה, החליטו שהיא נפקדת ממנו, ו”שללו את תושבותה”. לפי החוק הישראלי היא עתה איבדה את מעמדה כ”תושבת קבע” והפכה שוהה בלתי חוקית. אין לה יותר כל זכות להיות בארץ, ולכן תעודת הזהות שהראתה לרופא, היא בעצם חסרת כל תוקף. כשניסיתי להסביר לה זאת, היא לא הצליחה להבין איך יש לה תעודה כחולה והיא לא ישראלית, או מדוע אסור לה לעבור דירה, למרות שהיא נולדה בירושלים עוד מלפני 48′. בגלל ההחלטה הגברת לא קיבלה אינסולין ותרופות אחרות, ולכן מצבה הידרדר מאוד, והיא בקושי מצליחה ללכת ולישון, וסובלת מחום גוף גבוה כמעט כל הזמן. ואני הרהרתי - אם סוכרת עושה כזה נזק כאשר לא מטפלים בה בגלל מלחמות פוליטיקה, מה עושות מחלות קשות יותר.- חולת אנורקסיה נברוזה בת 12 שאביה פלסטיני, ביקרה אצל פסיכיאטרית. משקלה 26 ק”ג! (משקל תקין, אמור להיות כ-45 ק”ג). הפסיכיאטרית קבעה שהדבר קשור ישירות להיעדרות האב מבין המשפחה. במחלקת הרווחה של המנהל “האזרחי” הסבירו שאין לו בשום אופן אישור לבוא לארץ ולראות את ביתו ואשתו. “אני רואה שדוקא מותר לו לצאת לשדות בקו התפר”, אמרה הגב’ חדד, מתאמת הרווחה, “אולי נצליח לאפשר לו להגיע ליום אם נבקש שוב, אבל על איחוד משפחות, אין מה לדבר”. כבר שלושה חודשים שנשמשך סירוב הצבא להתיר לו לבקר את משפחתו, ולהפיג מהמתח שגורם למחלת הבת, לפי דו”ח פסיכיאטר. פלסטיני צריך סיבה, אבל לפעמים גם הסיבות לא מספיקות.
את המונח “פלסטיני צריך סיבה” טבע העו”ד המוכשר מיכאל ספרד. רוצה לנסוע? למה? לאן? לכמה זמן? עם מי? מי משלם? איך תחזור? איפה תישן? הוכח את כל אלו, ונשקול אם לאשר לך. המונח הזה מדויק מאין כמוהו. סיפורים על מי שרצה לבנות בית ולא יכול היה בגלל הקרבה לכביש, השיפוע, חתימה חסרה או רקע משפחתי - הם דבר שכיח מאוד, כי לפלסטיני כמעט שאין סיכוי להצליח לקבל אישור לבנות בית בגדה. רבים מהאזורים האלו אחר כך מופשרים לבנייה ליהודים. גם כדי ללמוד בבי”ס מסוים, לעבוד מחוץ לעיר, לקבל טיפול רפואי,לעבוד, או לצאת לירדן - נדרש אישור מיוחד. האישורים, בניגוד למה שנהוג לחשוב, אינם רק בתנועה אל ישראל, אלא גם כדי לצאת לירדן וכדי לנוע בתוך הגדה המערבית. כל המקרים שלעיל הם אמיתיים, והם נאספו בשלושת השבועות האחרונים בלבד, ורק מהמקרים שהגיעו אל “רופאים לזכויות האדם”. הם כנראה חלק קטן מן הים הגדול של מקרים דומים שמגיעים אל המנהל “האזרחי”, שהוא בעצם המנהל הצבאי על האזרחים. אם תתקשרו אליהם ותמתינו קצת, תוכלו לשמוע את הזמריר המתנגן לממתינים: “זה אתה וזה אני, המנהל האזרחי”… זה אני? זה אנחנו? מזל שלא זימרו כמו בקופת החולים הכללית- “כי אנחנו כאן בשבילך”. תחת הקטגוריות +כול הנושאים, מהשטחים ומהעיתונות הערבית, מידע נטו, מפגשים והרצאות | Tagged דיווחים מהשטחים, חולים, כיבוש, מצור, נתונים ועובדות, עזה, צבא, שוויון זכויות, שלום כלכלי | 12 תגובות |
