גם אתמול שמעתי רדיו באוטובוס בדרך לעבודה בעוצמות קורעות עור ותוף.

שמעתי שוב את השיר הזה. ואני מספיק צנוע וישר אינטלקטואלית לקחת צעד אחורה ולהודות שלפחות בשיר הזה יש כמה מילים בעלות עוצמה ואמת ונוכחות ואמת נצחית.

למה היה בי רגש מזלזלמיזוגנימתעצבן על דנה ברגר עד היום? אולי דווקא בגלל החולשה שהיא עוטה על שרווליה וממשיכה בכל זאת. כי זה נשי מדי. כי זה כל כך אני. כי אני עוד לא לא שלם עם הרבה דברים בעצמי ועם התאמותיהם לתפקודים ג'נדריים מסורתיים. בואו נגיד שההופעה שלה ב- "בנות" לא ממש עזרה :)    (לא עצם ההופעה אלא תוכן ההופעה. אין ולא יהיה על ריבקה'לה מיכאלי, לא משנה מה)

בכל מקרה אלה המילים שאני דג מהשיר. גם כי הן חזקות בצלילותן ובאמיתותן העלאל-זמנית וגם כי הן כל כך מרכזיות בחיי כרגע:

להתקדם תוך כדי תנועה

תוך כדי חולשה

תוך כדי בושה

תוך כדי תנועה, תוך כדי תנועה

להתקדם תוך כדי תנועה, תוך כדי תנועה

דרך אגב, כביקורת בונה הרבה יותר מדי מאוחרת, אני בטה דה האחרון ההוא שרואים אותו סתם קם עוד פעם בבוקר הייתי שם קטע שהוא מתחיל להרגיש כאבים בחזה ואוחז את ליבו. סתם למקרה שתהיינה פעם הגירסה המקורית וגירסה מחודשת.

:)