בוא שמיל, אני כאן בפנים!

רואה את צילו המוטל על הקיר אך מריח ניחוח אחר. שונה.

שמילוביץ'?

אינני יודע אם הוא מביט בי. אבל ברגע שקמתי להחליף מחט, ראיתי אותה לידו. רחל. היפה מאודסה. מרוב בלבול נפלה המחט מידי בעוד זה לא מצליח להסתיר מבוכתו. מה אתה מחייך? אם אתה רוצה אותם מתוקנים היום, תעזור לי למצוא את המחט.

הנה היא, ממלמלת ואצבעותיה הבהירות אוחזות בה. רגע קט התכופפה וכבר מצאה אותה. יפה שלי.

אתה רואה? החזיר לי, טוב שהיא באה.

נכון, יום טוב לך גבירתי, אני רואה שאת...כן, שמלת השבת שלי. האם תוכל?

בהחלט, בעוד רגעים מספר. רק אתקין את המחט ואסיים עם המכפלות.

שמילוביץ' עונה בביטול שזה בסדר, הגברת קודם, שעוד פטפטו בשער אך היא...

בינתיים, כולי ריכוז להשחיל את קצה החוט הסורר בקוף המחט. הנה הוא. אני מתקן לשמילוביץ' את מכפלות מכנסיו. תק-תק תק-תק-תק. המכונה תופרת בכבדות ובידענות שאין כמותה. תק-תק-תק. צריך לשמן את הציר של גלגל התנופה. תק-תק. עוד כמה תק-תקים, ונגמר.מאחורי גבי נעוצים שני זוגות עיניים. תמהוני ויפהפייה.

הנה שמיל, אני חושב שזה יניח דעתך. זה מקמט את פיו, ועושה פרצוף מרוצה. אחר כך מלמל שוב על מדינת היהודים ופנה לצאת. עוד הוא סוחב עצמו אל החצר, נראתה רחל מחויכת למראה המחזה. מקטרתי שוקטת.

אל תראי אותו ככזה, בקשתי ממנה. איש טוב, שמילוביץ'. יחד היינו בהכשרה. הוא אוהב לחלום, אני לתפור. כביכול, אני מציאותי יותר.

נראה שהמציאות עולה על כל דמיון, השיבה לי והחיוך מעט נמוג מפניה.

ומדוע את עומדת? שבי... תשתי דבר מה?

לא, תודה.

ולפתע החלה מגוללת את סיפורה מבלי שביקשתי ממנה. הגיעה אל נמל יפו לפני חודשים מספר. דתייה הייתה, ברחה מבית הוריה לארץ ישראל. הציונות הייתה חזקה מהדת, אמרה.

חייכתי, מבין. מכיר את השטאנץ. יודע דבר או שניים אנוכי. זה מתחיל בחבר לכיתה, מציע לך להצטרף עמו לקבוצה, שם לומדים על המקום הזה שנקרא ארץ ישראל וכעבור שנה או שנתיים אתה חבר קבוצת הכשרה. שנים עשר חודש חטבנו עצים ביער. קמים עם אור ראשון, אומרים גומר על עבודתנו כשציפורי היער משקיטות אופרטות. שתי הפסקות ביום. סלסילות קש, לחם כפר, מי באר. אז כבר הייתי אחרי גימנסיה. בגפך עלית לכאן? שאלתיה.

לחייה סומקות. מבין.

אני גרה ליד התימני עם הזיתים. אמר לי שהוא מוסק אותם ומכין שמן.

הו, כן. אברם החביב. הוא לא בענייני בלפור. הוא בענייני זיתים.

ואתה? אינך מוצא לך אישה?

טרם. יום יבוא.

ובמה אתה עוסק כאן בשכונה?

יש לי את חנות הסדקית בדמי מפתח, ליד מגדל המים בסמוך לבית הכנסת. בעבור דברים קטנים אני פועל מחדר השינה. אני בכלל חייט, אבל כאן הבריות עוד לא למדו איכות של חליפה טובה מה היא. אז קצת תיקונים, מכפלות, כפתורים. ביפו, ברחוב שערי ניקנור, התיידדתי עם חסאן, ערבי עב בשר. זה דיבר קצת עברית, אני יודע כמה מילים, וככה נרקם. אמר שהוא מביא בדים יפים מפורט סעיד, כפתורים ומיני מתיקה לשוק. שאל איפה החנות. אמרתי ליד הפרדס של מונטיפיורי, על דרך עפר שמספרים עליה שמובילה אל אם המושבות. צחק. אמרתי לו שטרם ניסיתי באשר לדרך העפר אבל אולי עוד אזכה. אתם היהודים אינכם מבינים דבר, ככה סינן ועיניו היו שחורות וטובות. אמר טייב, אתה נראה לי אדם ישר. אמכור לך. סחורה מפורט סעיד, שופרא דה שופרא. מחיר טוב.

אתה קונה סחורות ממנו?

כן, זה יותר זול. לא מדובר בכמויות גדולות. אמרתי לך, יותר תיקונים פחות מכירה. ומה באשר אליך?

סיימתי באודסה את הסמינר להוראה. אני רוצה להתחיל ללמד בבית הספר לבנות בנווה צדק. אמרו שמחפשים שם. אולי אלך מחר... בינתיים אני חיה קצת מכסף שקיבלתי.

וסרטיפיקט? הקשיתי.

יש, חתום, השיבה בחיוך שחתם את פניה.

אם כך, הכל בסדר. השאירי לי כאן את שמלת השבת.

כן? תוכל להצר אותה?

זה ידרוש מדידה.

אני חייבת ללכת, אוכל להשאיר כאן את השמלה ולשוב מאוחר יותר?

וודאי.

אחזור בקרוב, היה שלום.

וכבר הייתה מעבר לשער העץ. לטשתי עיני אל השמלה. פירמה טובה, תפירות כפולות. בד אירופי. עולם אחר. חסאן עב הבשר יכול רק לחלום על בד שכזה. השמלה הדיפה ריח מוכר. של העיירה. מציץ אצל החלון ורואה את ביתו הכבוי של שמילוביץ'. הים קורא לו. דוקטור קלמן אמר שמיטיב עמו. ובסוף אני נשאר כאן, עם שיחה בטלה, מקטרת כבויה ושמלה של עיירה. לעת ערב הרוח החלה נעשית קרירה, כמו להזכיר לי שלמרות שבלפור היה כאן וחם היום וכל זה, עדיין מדובר בחודש נובמבר. ומה על ישישי השסק? מילא.מקץ שעתיים שבה אלי רחל וכמו נראתה אחרת. מדדתי פה, סימנתי שם. עופרת רכה על חתיכות נייר קטנות מוצמדות בסיכה. ואז פנתה ואמרה, השמלה אינה שלי, של אימי. מיום כלולותיה היתה. חייכתי בעודי רושם מספר על הנייר. חיכיתי לרגע הזה, הנה הגיע.

©כל הזכויות שמורות לאלעד אקרמן