השבוע יצא לאור "קרוב", ספרו החדש של הסופר דרור בורשטיין. קניתי אותו מיד, ואולי אף אעשה מנוחה קטנה מערימת הספרים של פיליפ רות' שהאנשים הנחמדים מאמזון שלחו לי כמו דוד טוב מאמריקה, כדי לקרוא אותו. בורשטיין כתב את "אבנר ברנר" ו"הרוצחים", שני ספרים נפלאים.
בשיחה בווי-נט, מספר בורשטיין על שני ספרים שהוא "זוכר את הרגע בו אחזתי בהם", ומכיוון שאחד מהם הוא אדון מנוחה של המשורר אבות ישורון, נזכרתי בעצמי בפגישה הראשונה שלי עם שיר של אבות. ומכיוון שהמשורר רוני סומק היה החוליה המקשרת בין אבות וביני, סיפרתי-הזכרתי לו את הסיפור כשנפגשתי איתו עצמו עשרים ושבע שנים מאוחר יותר, ומיד אני מגלגל את הסיפור הזה גם אליכם.

ההיכרות המאוחרת עם רוני סומק נעשתה בפתיחה של תערוכה שהשתתפתי בה לרגל חגיגות הארבעים לכיבוש, לפני שנתיים. בתערוכה השתתפו המעצב דוד טרטקובר, הצלם מיקי קרצמן, העיתונאי גדעון לוי ואנוכי, היא נערכה בבניין שומם באמצע שדרות רוטשילד ונפתחה בחמישי לשישי 2007. יום הולדת ארבעים או לא?

את העבודות מהתערוכה אפשר וגם רצוי לראות כאן:
http://www.yesh-din.org/site/index.php?page=artevent4⟨=he
וזה גם יתן תשובה למי ששאל על העניין עם "יושב כל היום באפס מעשה", שאני מקבל עליו תגובה מעת לעת.

אבל אני סתם מתרחק מהעניין.

היכרות שנעשתה בין רוני סומק לביני בפתיחת התערוכה לא היתה הפעם הראשונה בה פגשתי אותו, וזה הסיפור שסיפרתי לו, על חשבון זמנם של שני מיליון פלסטינים כבושים:
בחורף 1978, בעודי תלמיד כיתה ח', שבועות אחדים אחרי שדיקלמתי את "שירת הים" בבית הכנסת העירוני נצרת עילית לכבוד בר המצווה שלי, הזמינה אותי המורה לספרות של החטיבה העליונה בבית הספר התיכון המקיף (ממש אותו בי"ס בו צועקים הבימים אלה הנערים "מוות לערבים"), להצטרף למיזם חדש של מערכת החינוך שמטרתו היתה לקרב את ילדי הפריפריה אל התרבות המתפתחת אי שם במרכז הארץ.
הרעיון היה שפעם בשבועיים יבואו שני סופרים ומשוררים למפגש עם נבחרת תלמידים, יציגו את עצמם ואת פועלם, יקראו עימם טקסטים ויעשירו את עולמם.
התכנית לא כוונה ממש לבני 13, שאר המשתתפים היו תלמידי כיתות י' עד י"ב, אבל בצעירותי נחשבתי לעילוי גדול בעיירה שלי, ורק מה שנהייתי עם חלוף הזמן מוכיח אמפירית את ההנחה הפיסיקלית שהכל דולף. כמה מאכזב.

אבל שוב אני מתרחק מהעניין.

ביום שלישי אחד אחר הצהריים, כשבית הספר כבר היה ריק מתלמידים (קשה הפסיעה במקומות מרוקנים, ההד השב אליך מן הקירות מעורר את תשומת הלב לכל צעד, עד כי אתה מחשב למעוד), נאספנו בחדר הספרייה. המקום תמיד הפחיד אותי, לספרנית שלנו קראו ורדיה והשיער שלה היה צבוע בסגול. זה היה נושא מצויין לצחוק עליו אבל ידענו שהבן שלה נהרג, במלחמת יום כיפור נדמה לי, ולכן נדרשה יראת כבוד בסביבתה, יראת כבוד שקשה היה להתמודד איתה.

לספריה נכנסו שניים, אחד גבוה, רזה ושחרחר, אחד נמוך, עגלגל ועם זקן שחור. הראשון רוני סומק, שכנראה באותם ימים היה משורר צעיר בתחילת דרכו, על אף שנראה לי מבוגר כמו הורי לפחות. והשני סופר ממוצא רוסי בשם דוד מרקיש, שכל שאני זוכר הוא שהיה בנו של המשורר פרץ מרקיש, אבל אינני יודע עליו הרבה יותר מכך, חוץ מזה שככל הנראה כתב ספרים שנמכרו פחות מאלה של מאיר שלו או דויד גרוסמן למשל.

במהלך הפגישה המשונה הזו, חילק לנו סומק את הדף שמצורף כאן למעלה. ובבת אחת היכרתי עוד שני זוגות חדשים: את דוד אבידן ואלה פיצ'ג'רלד, ואת אבות ישורון וצ'רלי צ'פלין (טוב, את צ'פלין היכרתי עוד קודם, יש גבול כמה נמוך אפשר לרדת). 31 שנה הדף הזה הולך אחרי לכל מקום, או שאולי אני הולך אחריו - הקונספט של המנהיגות פה לא ברור לי. מישהו תיקתק אותו במכונת כתיבה ושיכפל אותו במכונת סטנסיל, שתי פעולות שכבר מזמן עברו מן העולם. גם אבידן ואלה ואבות וצ'פלין הלכו. אבל חתיכת הנייר הזו, שהיא גם יצירת מופת גרפית בעיני, איכשהוא קיימת.

שבועיים אחר כך כבר לא הופיע אף אחד. ככה התחיל וככה נגמר המיזם החינוכי הנאור הזה. ולא שמישהו התכוון שזה יסתיים כל כך מהר, אבל זה כנראה היה בדיוק במידה. לא צריך להציף אנשים צעירים יותר מדי, שלא יטבעו.

29 שנים מאוחר יותר, בערב חם מאוד, עם המון כובשים נאורים מסביב, רוני סומק זכר יופי את היום החורפי ההוא. הוא זכר בעיקר שמרקיש, שעלה כמה שנים קודם לכן מברית המועצות, היה - ככל הנראה - שיכור לגמרי כשבא לאסוף אותו ברכבו. ושהוא זוכר את הנסיעה הזו כמו שעתיים על רכבת הרים שאין סיכוי לרדת ממנה אף פעם, ושלכל אורך הפגישה רק חשב שהוא גם צריך לחזור ככה את כל הדרך לתל אביב.

בכל זה נזכרתי שוב השבוע בגלל דרור בורשטיין, שכמובן כולכם הייתם עושים עם עצמכם חסד גדול אילו הייתם קוראים כבר את שני העמודים הראשונים של "הרוצחים" במקום לבזבז זמן על העניינים שלי, אבל איך הייתם יודעים?

שבת שלום.