תשוקה, אומר דאונז, היא אידיאה שיכולה לספק לנו משמעות שבשבילה שווה לחיות. היא מספקת השראה לכל מהלך חיינו. לא מדובר באדם מסוים או בפעילות מסוימת, אלא באידיאה שבשבילה שווה לחיות ולמות. רבים מאיתנו לא מרשים לעצמינו לגלות את תשוקתנו. אנו עסוקים מדי בפעילויות היומיומיות ובניסיון למלא אחר ה"הסכמים" שלנו כך שמעולם לא התפנינו למצוא מהי התשוקה האמיתית שלנו. אבל כאשר אנחנו חיים ללא תשוקה אנו חיים בתחושה שהחיים עוברים לידנו ושום דבר לא ממש משנה לנו. ובסופו של דבר אנו מטילים ספק במשמעות של קיומנו ותוהים למה זה טוב בכלל לחיות. שוב אני מרגישה שדאונז מתאר בדיוק רב את מצבי, אבל לא נראה לי שהוא עולה על הסיבה המדויקת. מעולם לא הייתי מאלו שעסוקים מדי בפעילויות היומיום וגם קשה לתאר אותי בתור אחת שמשקיעה הרבה בלרצות אחרים. למעשה, אני יכולה לבלות שעות בדיוק בניסיון להבין מהי התשוקה שלי. לעתים נדמה לנו שאין לנו בכלל תשוקה, אבל דאונז מבטיח לנו שהיא קיימת, גם אם היא קבורה עמוק, רק שעד עכשיו פחדנו לעקוב אחריה, ובצדק. התשוקה שלנו עלולה לקחת אותנו למחוזות שלא דמיינו אפילו שנגיע אליהם, ולפעמים אפילו לסכן את חיינו. ואף על פי כן, עלינו ללכת אחריה במאת אחוזים. אם גילינו את תשוקתנו ולא עקבנו אחריה או עקבנו אחריה רק חלקית צפויה לנו אומללות גדולה יותר מאשר אם לא היינו מגלים אותה כלל. למעשה, אם טעמנו את טעמה, טוען דאונז, ספק רב אם נוכל שלא לעקוב אחריה בלב שלם. אם אכן נעקוב אחריה יובטח לנו סיפוק עצמי, גם אם בהחלט לא מובטחת לנו הצלחה. כמו בק, גם דאונז, מנבא לנו כישלונות רבים. ואולם, דאונז מבטיח ששווה להיכשל כל עוד אנחנו עוקבים אחר תשוקה שלנו. בעצם, הוא מוסיף, אלו אינם כישלונות אלא התנסויות בדרך להגשמת עצמנו. הקושי הוא למעשה חלק מכל חיים של תשוקה. בכל אופן, טוען דאונז, שהסבל הזה עדיף על האלטרנטיבה: חיים מלאים בחרטה, תסכול ואפתיה. הגיע הזמן אפוא לקחת פסק זמן ולברר מהי תשוקתנו. לשם כך עלינו, קודם כל, לשבור את הטרנס שנועד להסתיר את כאב הויתור עליה. הטרנס שמכסה על משבר התשוקה הוא טרנס האפתיה. אנחנו כל כך מפחדים מהרגשות החזקים שהתשוקה שלנו מכילה שאנחנו אומרים לעצמנו ששום דבר לא באמת חשוב ומותרים על רגשות כליל (אוי, כמה מוכר). הפחד נובע, בין היתר, מכך שבנינו לעצמנו חיים בטוחים יחסית ואנו חוששים שאם נגלה את תשוקתנו חיינו יתמוטטו. ואכן, הם עלולים להשתנות לבלי הכר. לכן, במקום לתת לרגשות החזקים הקשורים בתשוקה לעלות לפני השטח אנחנו מעדיפים לקבור את כל הרגשות החזקים וחיים חיים חסרי רגשות. אך מנגד, אנחנו מתגעגעים לתשוקה - למשהו שיגרום לנו לקום מהמיטה מלאי התרגשות כל בוקר, ומתגעגעים לרגשות השמחה והעצב. אף שניתן להתקיים ללא תשוקה, לא ניתן לחיות בלעדיה, אומר דאונז. |