היי

קוראים לי שרלוט ואני בת 31

גם אני גרה בתל אביב כמו כולם, אבל בצד האפל שלה

במקום שהציווליזציה טרם הגיעה אליו ולא נראה שהיא מתכננת להגיע בקרוב

אני לא מתלוננת על זה, בעיקר מחבבת את מה שקורה בשכונה שלי

אני ממש אוהבת את הרגשת האשפתות החמימה הזו

אוהבת ללכת ברחוב ושהמוסכניקים והנגרים מנופפים לי לשלום ומברכים אותי בברכת יום נעים בדרכי לעבודה עם הקפה השחור שלהם ביד 

אוהבת את הרגשת כולם מכירים את כולם

את הפאבים השכונתיים, שמן הסתם כל פאב כאן הוא פאב שכונתי בלי פנפונים הופעות ופלצנות, שהכל לגמרי בגובה העיניים.

אבל מה שאני הכי אוהבת במקום הזה היא שהבושה לא קיימת כאן. אין  את הקטע של להתבייש לפנות למישהו, אתה ישר מרגיש בנוח לדבר עם מישהו. זה מרגיש כמו טיול במזרח – אתה רואה ישראלי (שנראה בדיוק כמוך עם סרט על הראש וסנדלי שורש) ותוך דקה וחצי אתם מתחברים ומעבירים מיד ליד את הצ'ילום. נכון, זה נשמע קצת מטריד, אבל אני עדיין בשלב שאני מצליחה ליהנות מזה.

כן, בשכונה שלי כולם נראים כמו יוצאי הודו...כל הבנים מתולתלים עם שיער ארוך ולא התקלחו כבר כמה ימים. הבנות קצת יותר מגוונות, אבל לרוב תתפסו אותן בסמרטוטים שלהן  מטיילות עם הכלב והן עדיין ייראו מדהימות.

וכולם כולם מתעסקים כאן איכשהו במוזיקה, או רוצים לחשוב שהם עושים מוזיקה גם אם הכי הרבה שהם עשו זה לשקשק ביצת קצב, או לעזור למישהו לסחוב את המגבר שלו. כנראה שאת כולם סילקו ממרכז העיר כי הם עשו יותר מדי רעש.

מפתיע אבל בבניין שלי אין אף אחד שעושה מוזיקה, אבל בית הזונות שממוקם בדיוק מעל הדירה שלי בהחלט נותן שואו מטורף וזו הפכה להיות המוזיקה שאיתה אני נרדמת כל לילה.

לפני כמה חודשים הבנתי שהגיע הזמן ואני צריכה לעבור לגור לבד וכנראה שרק בדרום העיר אני אוכל למצוא דירה שהיא לא קלסטרופובית מדי וכזו שאוכל להרשות לעצמי. קצת חששתי מלעבור לגור לבד כי משמעות הדבר היא שאני צריכה לדאוג לשעשע את עצמי כל הזמן מהרגע שאני חוזרת מהעבודה ועד שאני הולכת לישון. לא קל...

אין לי כאן הרבה חברים, סה"כ 3  - שתי חברות (ענבר ונטלי)  ואת ניב, הסקס המתוק שלי, שגר 2 דקות וחצי הליכה ממני, כמה נוח...

 עזבתי לפני כמעט שנה קריירה מכניסה לטובת כל מיני חלומות שלא הצלחתי להגשים כי כל הזמן פחדתי להיכשל.
ולכן בחצי שנה האחרונה אני עובדת בעבודה שלא ממש מכבדת את היכולות שלי ולא מכניסה לי יותר מדי כסף. הבטחתי לעצמי שביום שאני אקום בבאסה לעבודה אני אקום ואעזוב, אבל אני מניחה שיש לי עוד חודש חודשיים עד שזה יקרה. 

 כמו כל בחורה ממוצעת בתל אביב, החיים החיים שלי מלאי הרפתקאות גם כשאני לא מתכוונת, תמיד קורה משהו וכצפוי זה תמיד קשור לבחורים. למה זה תמיד קשור לבחורים לעזאזל?
אבל רצה הגורל ואני מעורבבת עם 4 בחורים במקביל, שחלילה לא יהיה לי משעמם.

אז כן, אמנם מפעם לפעם יש הרפתקאות אבל למרות שזה עלול להישמע פרודקסלי,  רוב הזמן החיים שלי די משעממים ו-50% מההרפתקאות האלה אני יוצרת כדי שלא יהיו לי רגעים מתים, כדי לא להשתגע, כי מבחינתי שעמום=>להשתגע. אני לא נמנית על האנשים שרק רוצים לחזור הביתה לשקט שלהם ולקרוא את מוסף השבת במיטה. אני חייבת אקשן וריגושים כל הזמן ומעטים הם הרגעים שאני מגיעה לשלווה כל כך גדולה שאני מסוגלת לשבת בבית על הספה וליהנות מספר טוב  

כרגע אני בעיקר מחכה לאותה שלווה אמיתית שתביא אותי לשבת בבית עם עצמי בלי לפחד ממה שאני עלולה לעולל לעצמי – רק אני ואני,  ואתחיל להגשים את החלומות שלי שבאמת כל כך ניתנים להגשמה מבלי לפחד לטעות ולהיכשל

אז על החיים ועל המוות