משהו בי אמר לי שאני צריכה לנסוע אליה היום, למרות שהייתי אמורה ללכת לעבודה. מצאתי אותה זרוקה כמו שק תפוחי-אדמה על המיטה, מגולגלת בתוך הסדין שאיתו מעבירים אותה לאלונקה כדי לקחת אותה להקרנות, מקיאה, תוהה אם נתנו לה בלילה הקודם את התרופות - היא לא שמה לב. כמו מישהו נופף לי בד אדום מול העיניים שעטתי אל האחיות לשאול האם קיבלה את תרופותיה. כל כך אני כועסת, שלא בטוח שאצליח לתאר את כל המהומה שהתרחשה שם, אבל האחות המטפלת בה סירבה לענות כי היא מאוד עסוקה כרגע, והאחות הראשית סיננה לי "ששש..." שהביא את הכספית שלי לגובה מסוכן. אז כעסתי, מאוד, ושאגתי, והמטומטמת הזמינה ביטחון, ועשר דקות אחר כך קראו לי ל"וועדת חקירה". מה שטוב, שגם הרופא סופסוף היה שם, לשאול מה קרה. הזכרתי לו שהייתי מאוד מנומסת ביום א' כששאלתי אם אפשר דקה מזמנו, מתי שנוח לו. הוא אמר לי בשתיים, בשתיים אמר שלוש, ואחר כך הלך, והיום יום חמישי. ואתה יודע, דוקטור, אותי לא מעניין אם יש לך 14 חולים, 30 או מאה. אמא שלי היא אחת מהחולות שלך גם, וחוץ מזה בשבילי היא אחת ויחידה. ככה זה, לי יש אותה ולה יש אותי וזה מה יש. אל איש הביטחון הנבוך, שבטח חיכה לגברתן ונתקל בי, 158 ס"מ דקיקה ועדינה, הרמתי מבט ושאלתי אם הוא בא לשמור שלא אהיה אלימה. הוא לא ידע את נפשו. שאלתי אם גם תכף ישלחו לי עובדת סוציאלית, כי התפרצתי. שאלתי אם יואילו אולי, לפנים משורת הדין, לענות לי על איזו שאלה. למשל, האם היא מקיאה בגלל ההקרנות או בגלל הגידולים במוח? גם לא יודע זו תשובה, רק תענה לי משהו במטותא. אדם הופך לחולה, לנכה בכסא גלגלים, הוא תלוי בכם פה בלית-ברירה, לפחות קצת אנושיות, אפשר? עד שתיזכרו בה, אני אהיה שומרת הסף המופרעת, ואף איש ביטחון לא יזיז אותי ממנה.

זה היום הכי נוראי שהיה לי מזה שנים.