הגיעה עונת הדוחות, ואיתה עונת הדיון בשכר הבכירים. על אף הפופוליזם שמאפיין בדרך כלל את הדיון בו, מדובר בעצם בנושא מעניין, שחושף זרמים חבויים בדרך כלל בדיון על קפיטליזם. בעוד שבשאר הנושאים רובנו נרתעים מהתערבות המדינה בכלכלה, כאן אולי זו הקנאה ש"מעבירה אותנו על דעתנו". בכל מקרה, בהקשר הזה אפילו כמה קפיטליסטים מושבעים (למשל וורן באפט) מוכנים לחשוב קצת אחרת.

הנימוק הבסיסי נגד התערבות בשכר הבכירים הוא פשוט, ואמור היה להיות משכנע עבור כל מי שמאמין בשיטה הנוכחית. במילים פשוטות, אומרים המתנגדים, זה לא עניינכם. המנכ"ל דרש, הדירקטוריון אישר, יש לנו זכות קניינית לנהל את החברה כראות עינינו. אנחנו משלמים למנהלים משכורת גבוהה כדי שיעלו את רווחי החברה, וגם אם טעינו או הגזמנו, זה עדיין ענייננו. מי שלא אוהב את זה שלא יקנה את המניות שלנו. אחרי הכל, גם כשהשקנו מוצר כושל או השקענו במזרח אירופה לא התערבתם, אז למה דווקא כאן?

התשובות לכך הן בשני מישורים – אידיאולוגי ופרגמטי (כפי שצריכה לדעתי להיות הגישה בכל דיון כלכלי). אבל ראשית המספרים:

לפי גלובס, שכר המנהלים ב-25 החברות הגדולות בבורסה עלה מ-187 א' ש"ח לחודש ב-1994 ל-907 א' ב-2006 (ואז ירד ל-729 א' ב-2007; נתונים על 2008 עדיין אין). במכפלות של השכר הממוצע במשק, שכר הבכירים עלה מפי 42 מהממוצע לפי 107 מהממוצע ב-2006 (וירד ל-94 ב-2007), כלומר פי 2.5. ואם זה לא מספיק מרשים, הנה מה שקורה בארה"ב, מורת הדרך שלנו במורדות "הכלכלה החופשית": משנת 1991 לשנת 2003, השכר הממוצע של מנכ"ל בחברות S&P500 עלה מפי 140 לפי 500 מהשכר הממוצע. כך שעוד יש למה לצפות (במיוחד אם אתה מנכ"ל).

אידיאולוגית הטיעון פשוט מאוד. ניתן לומר בלי כחל וסרק שיש לנו כחברה וככלכלה בעיה עם פערים גדולים מדי בהכנסות. בדרך כלל המדינה מקטינה את הפערים בהכנסה נטו באמצעות מסים והעברות, אבל אפשר גם להגביל את ההכנסה ברוטו. לא כולם יאהבו את זה, אבל זה נימוק בעל ערך. (לדיון הערכי בפערים אנסה לחזור בפוסט נפרד).

פרגמטית, הטיעון מורכב יותר, וכולל שלושה חלקים: א. השכר הגבוה אינו תורם באמת לביצועי החברות; במקרים מסוימים הוא אפילו פוגע בהם. ב. דירקטוריונים נוטים לאשר שכר גבוה למרות זאת, בשל מגוון סיבות לא ענייניות. ג. מאחר שמדובר בחברות ציבוריות, יש להגן על בעלי המניות מפני ניצול על ידי בעלי שליטה ומנהלים.

ביקורת מעין זו מושמעת בארה"ב זה זמן מה. הספר Pay without performance שהוציאו ב-2004 שני מרצים מהרווארד וברקלי תוקף את התזה לפיה שכר המנהלים הוא תוצאה של מו"מ הוגן בין הנהלה לדירקטוריון, המביאה לשיפור רווחי החברה דרך תגמול המנהלים לביצועים. לטענת הספר, ההשפעה המופרזת שיש למנהלים על החברות מביאה להפרזה בשכר ולניתוק מבנה השכר מביצועי החברה. למעשה, אופן התגמול של מנהלים בהתבסס על הביצועי קצרי הטווח של חברות זכה לביקורת רחבה לאחרונה, ונתפס היום כאחד הגורמים לנטילת הסיכונים המוגזמת שהובילה למשבר הפיננסי הנוכחי. זו גם הסיבה שיש כיום נכונות אפילו בארה"ב לדון ברצינות במגבלות על שכר הבכירים.

כמובן שתיאור בפסקה אחת של ספר שלם לא עושה איתו הרבה צדק. אם יהיה כאן עניין ארחיב עוד בנושאים כמו הפסיביות של משקיעים מוסדיים, קשרי הגומלין בין דירקטורים לחברות, הקשר התוצאתי בין שכר וביצועים ועוד ועוד. כרגע אסתפק בכך שאומר שהספר מוכיח היטב את הבעייתיות שביישום עיקרון השכר מבוסס הביצועים.

עוד בעיה, שאינה קיימת כמעט בארה"ב אבל שכיחה מאוד בחברות ישראליות, היא בעובדה שבעלי שליטה רבים משמשים כבכירים בחברות שבשליטתם. במערכת כזו, קל להם יחסית להסיט חלק מהרווח לכיסם כשכר, במקום לחלוק בו כדיבידנד עם שאר בעלי המניות. לא רק זאת, הבטחת שכר מופרז למנהלים שכירים יכולה לסייע לבעלי השליטה לזכות בשיתוף הפעולה שלהם, לפעמים על חשבון בעלי המניות האחרים.

עד כאן בעיה של יעילות ושקיפות. לכאורה, תשלום על ביצועים הוא רעיון טוב אך ישנן כמה בעיות ישומיות איתו. הגברת כוחם של הדירקטורים החיצוניים ושינוי מבנה השכר יכולים לכאורה לפתור אותן. כך גם סבורים כותבי הספר שצוטט קודם, ולכן אינם תומכים בהגבלת השכר אלא בשיפור מה שנקרא ה"משילות" של החברות. אבל אפשר להעלות טענה חריפה יותר, לפיה עצם הרעיון של תגמול מנהלים על ביצועי החברה מועד לכישלון. במאמר מרתק המבקר את הספר מעלה ג'יימס מקונוויל האוסטרלי כמה טענות נגד עצם התפיסה לפיה ניתן לגרום למנהלים לעבוד טוב יותר על ידי תשלום לפי ביצועים.

זה שווה קצת התעמקות. את התשלום הגבוה אפשר לתרץ משני כיוונים: ראשית, הוא לכאורה אמור לגרום למנהלים להישאר בחברה ולא לעזוב לחברה אחרת או לחו"ל. את הנימוק הזה אולי תקף כשחושבים על חשבה בודדת, אבל בחשיבה מערכתית אפשר לזרוק אותו מייד לפח: מנהלים ישראליים הם לא באמת סחורה כל כך מבוקשת בחו"ל. לעומת זאת, אם יגבילו את השכר בכל החברות, כבר לא יהיה ניתן למשוך אותם באמצעות שכר אסטרונומי, משום שאף חברה בישראל לא תוכל לשלם להם יותר מהתקרה.

מה שמשאיר את הנימוק השני, לפיו תשלום מבוסס ביצועים ישפר את ביצועי החברה. שזה, כשחושבים על זה, טיעון שהוא בעת ובעונה אחת ציני ונאיבי. ציני, כי הוא טוען שמנהלים פועלים אך ורק בשל בצע כסף. אם נקבל אותו נצטרך לחשוב שבעוד שכל עובד מהשורה נדרש לעשות את המקסימום ובמקרה הכי טוב לקבל משכורת או שתיים בונוס, כבוד המנכ"ל חייב לקבל כמה מיליונים בונוס אחרת הוא לא יעשה את המקסימום. כלומר ככל שאתה יותר בכיר פחות סומכים על האינטגריטי שלך ועל המחויבות שלך לחברה וצריכים יותר לשחד אותך.

הטיעון הוא גם נאיבי, כי הוא מסתמך על תפיסה חד-ממדית של טבע האדם, בעוד המידע האמפירי בלא מעט מחקרים מראה שאנשים פשוט לא עובדים ככה. רובנו עובדים בשביל כסף, וברור שמנהלים בחרו בקריירה עסקית כדי להרוויח הרבה כסף. אבל מרגע שאנחנו בתפקיד, מה שמדרבן אותנו הוא בדרך כלל הרצון להצליח, ההערכה שנזכה לה, וסתם הרגשת מחויבות ישנה וטובה, שאפילו מנהלים בכירים חוטאים בה מדי פעם. מה שאומר, לפי המאמר שציטטתי למעלה, ששכר מבוסס ביצועים למנהלים בכירים לא רק שאינו משפר את ביצועי החברה, אלא גם מעוות את מערכת הערכים של ההנהלה הבכירה.

או במילים אחרות, אם ניקח אנשים מחויבים ושאפתנים ונתייחס אליהם כאל חבורה תאבת בצע שלא מזיזה אצבע אם לא מבטיחים לה מיליונים, נקבל את מה ששילמנו עליו. לעומת זאת, אם נשמור על שפיות ונשלם שכר סביר ללא בונוסים מטורפים, הביצועים לא ייפגעו והתרבות בארגון תהיה ערכית יותר.

אז עכשיו מה אני מציע?

יש שני מסלולים לפתרון, אחד במיסוי והשני בהגבלות על שכר. מיסוי עונה לא רע לרציונל של צמצום פערים והוא גם קל יחסית לעיכול וליישום. לעומת זאת, מגבלות על השכר פותרות טוב יותר את נושא הדאגה לבעלי המניות. מזה יוצא שבאופן מעט פרדוכסלי, דווקא מי שנקודת המוצא שלו היא קפיטליסטית – הגנת המשקיעים – אמור לתמוך בצעדים היותר דרקוניים.

במישור המיסויי, יש הרבה מאוד הגיון ביצירת מדרגת מס נוספת וגבוהה משמעותית לבעלי הכנסות גבוהות. אפילו בארה"ב הייתה נהוגה בעבר מדרגת שכר כזו, של למעלה מ-90%. זו לא טעות הדפסה. רק בשנת 1964, בקיצוץ מס שיזם דווקא הנשיא קנדי, מדרגת המס העליונה ירדה מ-90% ל-70%. שני עשורים מאוחר יותר, רייגן הצליח להוריד אותה ל-50%. כך שאין שום סיבה שבישראל לא תהיה מדרגה כזו, גבוהה משמעותית מ-50%, לבעלי הכנסות גבוהות. אין הרבה סיכוי שמקצץ המיסים נתניהו יתמוך ברעיון כזה, אבל חשוב מאוד שהוא יעמוד על הפרק.

עוד במישור המיסויי, מאחר שהכנסות הבכירים דומות מאוד להכנסות מהון, אין שום סיבה להכיר בהן כהוצאה לצורכי מס. לפחות במקרה של בעלי שליטה, מן הראוי לדרוש שכל סכום המשולם להם מעבר לתקרה מסויימת יירד ישירות מהון הבנק כמו דיבידנד ולא יהיה מוכר לצורכי מס.

אבל כל זה לא יעזור לבעלי המניות, ואפילו יפגע בהם עוד יותר, אלא אם ייעשה משהו גם במישור של הגבלת שכר. את זה ניתן לעשות בכמה דרכים. מי שמאמין רק בחלק הראשון של הטיעון (לפיו כדאי לתגמל על ביצועים אך יש לעשות זאת נכון), יכול להגביל את שכר הבסיס ולהציב דרישות לגבי תגמול מבוסס ביצועים, כמו למשל קשירת התגמול לביצועים ארוכי הטווח של החברה (נאמר אופציות הניתנות לפדיון רק אחרי שלוש שנים). מי שמאמין גם בחלק השני ישאף להגבלה מוחלטת על השכר, למשל חזרה לרמות "שפויות" פי 40 מהשכר הממוצע במשק.

אפשר כמובן להציע שילוב מושכל של כל הפתרונות יחדיו. החשיבות שבקבלת רעיונות כאלה בנוגע לשכר חורגת מעבר לתועלת המיידית שיש בהם. קבלת עקרונות כאלה, המשלבים בין חשיבה קפיטליסטית לחשיבה יותר ביקורתית, יכולה לקדם אותנו לעבר כלכלה שפויה יותר. אם נתחיל להכיר בכך שהמדינה, כמי שמאפשרת את קיום הכלכלה הקפיטליסטית, יכולה גם להתחיל לתקן את העיוותים שלה, אין שום סיבה שנעצור רק בשכר הבכירים.