שוב היינו בכיכר. ובכיכר אפשר לומר תמיד היינו, ברבים. זו כיכר - אכבר של כיכר. היינו שם, לא עברנו שם במקרה. להיות בכיכר, לעמוד, לשיר, לרקוד, ולדעת שכל זה קורה בשל צער עמוק ומצטבר, זה קורה רק באירועים מיוחדים. סברה, שתילה, רצח, מאבק. היינו גם היום, וכמו כדי לסגור מעגל "ואלס עם באשיר" החזיר אותי אחורה במנהרת הזמן אל הפגנת הבתולים שלי, שלנו אולי, כי הכיכר הזו היא זכרון קולקטיבי וקשה שלא להיסחף ללשון רבים כשמדברים אודותיה. ונמשיך בלשון רבים כי אין ברירה, ככה זה בכיכר. אז, בתחילת שנות השמונים היינו בני שש עשרה פלוס מינוס. המלחמה הציפה את התיכון שלנו, אוסטרובסקי רעננה, מושבה של פחות מעשרת אלפים איש, בסם המתוק והלבבי, חשיש אדום מלבנון. היינו בצופים, והיו לנו חברות טובות במחנות העולים, האימפריה של רעננה דאז, מעוז הבנות היפות. בערבה של הפגנת הארבע מאות אלף כל הבנות היפות של המחנות העולים עלו על אוטובוס שהתנועה הזמינה עבורם כדי לנסוע לכיכר. ואנחנו רצינו גם. לעומתנו החבר הכ טוב שלנו, עצמון הגבר, חשב שאסור לנו לנסוע. שזו בגידה. עצמון גבר היה כל כך משוכנע שאסור, עד שעל סף דלת האוטובוס של בנות המחנות העולים הוא ניסה בכח למשוך אותי, אותנו כלומר, בכח, חזרה אל אדמת המולדת, אדמת רעננה האדומה. אבל אפילו חניקה ונסיון לתפישת נלסון לא עמדו בפנינו , אנחנו ידענו שההפגנה הזו נכונה, צודקת וכואבת, בדיוק כפי שבנות המחנות העולים יפות הן. ואנחנו חוזרים ומדגישים כאן - הן היו יפות.
מה אומר ומה אדבר, נסענו, חזרנו, הפגנו, התגייסנו, חזרנו, רצחו לנו, ירדנו, עלינו, והופ - שנות האלפיים ועוד מעט סוגרים עשור ראשון לאלף השלישי. מה הביא אותנו לכיכר היום? היאוש, אותו יאוש שהביא אותנו אז. והבנות היפות גם. הערב היינו בכיכר. מאות, אלפים, כל אחד יפה וכל אחת יפה. באנו להגיד שיש עוד כיכר, שיש עוד אנחנו, שעוד לא אבדה. אמרנו. שרנו, ראינו סרטים ורצינו להגיד שיש עוד אנשים כמונו. כאלו שהכיכר שלהם והם שלה, כי אין להם ברירה. כי אין לנו כיכר אחרת. עוד מעט בוקר ובכיכר ישכבו כמה כרזות סרוחות, זכר לחגיגה של אתמול. בוקר טוב תל אביב, תמחקי אותנו עכשיו. צאי לבלות. זמן לשמוח את שמחת יום ו', ולקבל את השבת הברוכה הבאה בשערינו. שבת שלום, ותודה לכל הבנות היפות והאמיצות והמסורות, ולבנים היפים והחסונים והרגישים, שהיו איתנו היום. אני אוהב אתכם. הכיכר אוהבת אתכם. תבואו שוב. |