בכל פעם שלרגע אחד קטן נדמה לי שאני מבחינה בסממני חורף בישראל, מתחשק לי ללכת להגיד ברכת הגומל בבית כנסת. אחרי צפייה לייב במאורעות המעציבים המתרחשים לנגד עיניי בעולמי הפרטי, בארץ ובעולם, אין שמח ממני כשהשמש הולכת לנוח ובמקומה מתחיל לרדת גשם מלווה בברקים ורעמים.
הרבה אנשים בארץ לא אוהבים חורף. אני משתדלת לכבד את טעמם אבל לא מזדמן לי לדבוק בכבוד הזה, אני מודה.
בקיץ חם לי עד כאב. את הים הצלחנו לזהם היטב וכבר אי אפשר להצטנן בתוכו, שלא לדבר על צריבת המדוזות השקפקפות. בקיץ אני מרגישה בחסרונו של אוויר צח, מתחלף ודינאמי. במקומו אני חווה מחנק, שרב, אויר עומד, אובך. המוני אנשים תרים אחר מחסה תחת כל מזגן רענן.
החורף לעומת זאת מבין שאני אישה דרמטית וזורם איתי. בחוץ שורקת רוח סוערת, מכה בענפי העצים שמתעקשים להשאר במקומם. גשם זלעפות משקה צמחיה צמאה, האויר הנקי מתובל בריח אדמה רטובה, מחר בטח יבצבצו ניצנים חדשים וחלזונות יעשו את דרכם הרגועה מצד אחד של השביל לצידו השני. אפשר להתכרבל במיטה עם ספר שהזנחנו ואפשר לצאת לטייל בגשם ואז להתיישב לאכול באיזו מסעדה קטנה ואפשר בכלל להחליט שנשארים בבית ומכינים תה, או מרק, או מסתערים על התנור והכיריים עם ערימות של בשר ותפוחי אדמה ושאר ירקות.
החורף הישראלי של היום הוא לא החורף הישראלי של פעם, כשהיינו ילדים. הוא הולך ומצמצם היקפים בכל שנה. במקום לבכות על גשם שלא נשפך אני בוחרת לנסוע לאירופה בחורף, שם אני מפצה את עצמי על החסך העברי בחבילת ברד, ברקים, רעמים וקרה שמחממת את הלב ומעוררת השראה. |