אני יודע שלשון עברית זה פאסה. אין סיבה ואין עניין בה. אני יודע ששירים עדכניים אמורים להיות מגניבים ומודרניים, ובתור שכאלה אני לא אמור להתעניין במלים שלהם.

אבל אני מהדור הישן. איש של מילים. מילים מדברות אלי, מכעיסות אותי, מרגשות, מנגנות לי. גם לפני ששמעתי את הלחן. 

ולכן מאד הרגיז אותי השרבוט האגבי של נורית בת שחר. (שכבר חתומה על כמה שרבוטים שכאלה) שבגלל לחן מעולה של עוזי חיטמן ושירה מקסימה של אייל גולן הפך ל"שיר המלחמה" של מבצע "עופרת יצוקה" .

זה אולי טרחני לכתוב בדיוק מה מפריע לי. זה כבוד גדול מדי ל"משוררת המלחמות" שאשקיע זמן בניתוח ה"שיר" שלה. אבל אני חושב שהכבוד הזה מגיע לשפה העברית. ואולי למשורר הבא, שינסה להימנע מלפול למלכודת ה"ממילא יש לזה לחן מגניב אז למי משנות המילים".

אז הנה, דיון מעמיק ביצירת המופת המלחמתית.  

"ילדי תשמור על עצמך מכל צרה -
ברחוב העיר ובסמטה צרה.
הזהר מן המושחת מן המופקר
ומן הלענה המצופה סוכר" 
 

למרות המחדל של חריזת "צרה" עם "צרה" – יש פה פתיחה טובה. הבטחה לשיר. אבא שמדבר עם הבן שלו, או סבא שחורז לנכד שלו. מגש מעולה להניח עליו מסרים מרגשים או מתוחכמים. מערכת היחסים שלהם יכולה להחשף פה בצורה קסומה ולא "קיטשית". האבא יכול להזהיר את הבן מטעויות שהוא עצמו עשה. יכול לספר על מרירות וחרטה, על אהבות לא ממומשות ועל כאלה שנשחקו עם השנים. אחלה במה, יופי של אפשרויות.

"הזהר מהמושחת מהמופקר, ומהלענה המצופה סוכר" . מסר טוב. לא כל מה שנראה בחוץ מתוק הוא אכן כזה. פשטני, אבל פוטנציאלי. “הזהר מדבש דביק בטעם של מרור" יופי של שורה.

ואז כנראה צלצל הטלפון, או הילדים הגיעו מבית ספר, או משהו שגרם לגברת בת-שחק צפריר להפסיק לחשוב על המסר ולהזכר בתמלוגים שמשלמת אקו"ם לכותב המילים לפי מספר ההשמעות, וככה זכינו לראות בצורה יפה וברורה את תחילת הנפילה:

"מאלימות ומזירות הפשע,

משנאת חינם, מפיגועי טרור" 

הזהר בני מזירות הפשע? “זירת פשע"? הגברת בת שחר, את משוררת או כתבינו לענייני פלילים? “הזהר בני מזירות הפשע, מעבריין עם צווארון, מכל חבר מועצת יש"ע, ומחמולת אלפרון...”? איפה הקסם של המלים? איך "לענה" ו"דבש דביק" גבוהות השפה הפכו ל"זירות הפשע ופיגועי טרור" היבשות והעיתונאיות. וממה לעזאזל מזהיר האב החולמני את ילדו? מפיגועי טרור? מבקש ממנו שלא יסתובב בקניון כי זה מסוכן? למקום הרדוד והשטוח הזה הפלת את הרגע האינטימי בין אבא לילד שלו?

אני מניח שכשהגברת בת-שחר צפריר הגיעה לשורות הבאות היא כבר היתה עסוקה בשיר אחר. אחרת אין לי הסבר למפולת החרוזים המטופשת שמקיאה עלי המשוררת:

" הזהר מים סוער,
מאויב שמסתער,
השמר מקיר בוער,
ומן הרכב הדוהר"

בחייך נורית בת-שחר. היזהר מאויב שמסתער עוד איכשהוא מסתדר לי. אני יודע?, אולי האבא הוא מג"ד במילואים. אולי מדובר בשיר שהוקלט באימון שגרתי של גבעתי... אבל "הזהר מקיר בוער ומרכב דוהר וים סוער”? מתי פעם אחרונה ראית קיר בוער? ואיך מסר חינוכי קסום ודו-משמעי של "לענה מצופה סוכר" הפך לחוברת הדרכה מיובשת באדיבות המועצה הלאומית למניעת תאונות? נו באמת...תודי שישבת ושירבטת חרוזים שנפלו לך יפה בלשון, מתוך אמונה ש"זה שיר לאייל גולן לא לאריק ברמן, ומה שאני לא אכתוב ייצא יותר אינטליגנטי מיצירות המופת של יוסי ג'יספן...” בסדר. לגיטימי. אבל אנחנו - לעזאזל - איך השרבוט הלא אינטליגנטי הזה נכנס לפתנתיאון שירי המלחמה שלנו לצד "היום אחות" או :”אנחנו שנינו מאותו הכפר"?

"היזהר מים סוער"... תגידי, המשוררת: אקו"ם משלמים לפי מילה? כי אם כן, אני יכול לעזור לך לסגור את החובות הישנים שלך די בקלות. הנה:

"היזהר מקיר בוער, ומרכב ממהר,

היזהר מסקס סוער, ממאפיונר שמהמר,
הישמר מכל שוטר,מכל סמל שמטרטר,
מכל צרצר שמצרצר, מכל שעון שמעורר, מכל סדרן שמסדר,
גם מינשוף שמתעורר, היזהר והישמר, מאימפוטנט שלא גומר,

הזהר מים סוער, תהיה חלוץ ולא שוער, הזהר מקיר בוער, ומחמור שלא נוער

תהיה קצין ולא צוער, תהיה אסיר ולא סוהר, והעיקר שתישמר, ממשורר שמתיימר..."

טוב, הרעיון מובן. הבה ונמשיך להתבונן במסר העמוק שמנחיל לנו שיר המלחמה האולטימטיבי הזה:

"הזהר מן הממית והפוצע,

כי החיים תלויים על חוט השערה.”

הנה תם לו פסטיבל ה"סוער דוהר, נוער"  ותהפוך המשוררת את החרוז המסיים ל"רָה" ועכשיו נשאר למצוא שורָה, שמתחרזת במהרָה, עם המילה "השערָה" אויה, אבוי, איזו צרָה, הנה מצאתי! נפתרה! "אל תסדק אל מול מראה שבורה..."
 

אל תיסדק אל מול מראה שבורה? מה זה אומר למען השם? מה הסיטואציה הילד מתגלח ונשברה לו המראה? שיזהר מהרסיסים? שלא ייסדק? מה לעזאזל את רוצה מהילד המסכן בת-שחר צפריר, ולמה הוא צריך לשלם את המשכנתא שלך?

והנה מגיע לו אחר כבוד אקורד הסיום הצורם, בו מבצעת המשוררת בת שחר מעשים מגונים במבנה המשפט כמנהגם של ילדים הכותבים שיר למסיבת הסיום של כיתה ב':

"אל תיכנע כשתאבד גם פרח,
כשהאישה אשר תאהב אולי תברח,
אל תלך באש ואל תלך בקרח,
כי גם אתה ילדי, הרי תפרח...”

נכון, אני מבין אותך. לא יכולת לכתוב "אל תכנע כשתאבד פרח" הלחן כבר היה מוכן וזה לא ישב לך במשקל של השורה, אבל הלו! הגברת בת-שחר צפריר, אפשר להיות יצירתי קצת. מה עם:

"אל תכנע כשקמל הפרח

כשהאשה שאת לבך שברה, תברח"

להוסיף "גם" זו לא רק בריחה פשרנית אלא "גם" עוול למשפט. “אל תכנע כשתאבד גם פרח" "גם פרח"? ומה עוד? מה עוד הוא איבד? למה "גם"? ולמה "האישה אשר תאהב "אולי" תברח". למה "אולי"? כי יש כבר לחן? כי חסרה תיבה לשיר? כי יוסי ג'יספן כותב גרוע יותר? לא קראת אף פעם שירה עברית טובה בחרוזים? למה להדבק לטעות המתחילים הזו, של לדחוף למשפט מלים מיותרות ומטופשות כדי לסדר לו את המשקל? למה להפוך את זה בכח לשיר ילדים של "הכבשה שושנה"?

"אולי אשב לי גם סתם כך בחצר,

וספר גם סתם כך אקרא לי סתם כשהזמן עובר"...

נו טוב. אני חושב די מיצינו. אבל רק קפיצה קטנה לשורת הסיום. לקליימקס של השיר. המקום שבו אפשר במשפט אחד לסכם, להמחיש, להדגיש, להרגיש (אני נדבק במקצב הזה...) להכפיש, להחליש (וואלה, זה נורא כיף, איפה אייל גולן? בוא רגע, יש לי אחלה שיר) להשמיש... ואת משפט הסיום הזה מנצלת הגברת בת שחר צפריר כדי להודיע לנו חד משמעית שאין לה שום מסר, ושהיא בעיקר הייתה לחוצה בכסף.

"אל תלך באש ואל תלך בקרח,

כי גם אתה ילדי, הרי תפרח...”

טוב, הבנתי, שלא יהיה כבאי, ושלא יעשה סקי בשוויץ. האמת? גם אני לא מת עם סקי בשוויץ. יש סיכוי טוב לשברים ברגליים וזה עולה המון. אבל מה זו שורת הקליימקס הזו? "כי גם אתה ילדי הרי תפרח" נכון. גם הוא יפרח. אז מה? לכן לא להצטער כשהאישה שלו בורחת? “אל תצטער כשהאישה שאהבת תברח כי גם אתה יום אחד תפרח" לאן הוא יפרח? ומתי? ולמה בדיוק התכוון המשורר? ולמה יש לי הרגשה שחוץ מחרוז דלוח ודל שפה אין פה שום מסר?

הגברת בת-שחר צפריר, עברתי על עוד כמה משירייך. אני חושב שהבנתי את הרעיון. גם לנו האשכנזים יש את "יוסי ג'יספן" שלנו. רק במקום "איך את מסובבת אותי" ו"דוקטור אני מאוהב, הלב שלי נרטב, כואב לי סתם בגב" היוסי ג'יספן האשכנזי מלהיבה אותנו עם "הזהר מסוס דוהר, משדה בוקר, ואיש דוקר" ... נו שוין... עם כזו רדידות מחשבתית אני סולח לך על טעות התחביר המזעזעת בפזמון: "שלנצח בני רק היזהר"... "שלנצח בני" ה"ש" המיותרת הזו, האווילית, המחברת את המילה לשום מקום שלפניה... הגברת בת שחר. היי בריאה, ויחד איתך כל מי שמוכן לוותר על כבודה של השפה בגלל לחן קסום של עוזי חיטמן  - זכרו וזכר השפה העברית לברכה.

(בשבוע הבא: הגשם כיסה את אספלט הכביש ביום הכי קר בשנה, וכך זכו מלים לא ברורות, לאחלה מנגינה" אל תלכו לשום מקום, יהיה שמח...)