| למרות שקודם הפציר בנו דאונז להישען אחורה בכורסא ולא לעשות כלום כדי לתת מקום למשבר לצוץ, התנוחה הזו לא מומלצת להרבה זמן. את התשוקה לא נמצא באמצעות הרהורים חולמניים מתחת לשמיכת הפוך, אלא על ידי התנסות בדברים שונים ומשונים. חבל, כבר התרגלתי לתנוחה הזו וחשבתי שאקבל סוף כל סוף לגיטימציה לחוסר המוסר הפרוטנסטנטי שלי. הסיבה שחיפוש התשוקה באמצעות מחשבות עליה לא תועיל היא שתשוקה היא רגש או תחושה ולא משהו מנטאלי ולכן אפשר לגלות אותה רק באמצעות ההתנסות החושית. דאונז מציע לנו לעשות תרגיל: לחלק את חיינו לתקופות משמעותיות ובכל תקופה לראות מה אהבנו לעשות. אחר כך לנסות לראות האם יש איזשהו מוטיב או מוטיבים מקשרים בין "תחביבנו" השונים. בכיוון אליו מצביע המוטיב החוזר כדאי להתחיל ולהתנסות. בדרך ייתכן שננסה דברים שונים שאינם ממש התשוקה שלנו, אבל בכל מקרה, הם יובילו אותנו בכיוון. מה שחשוב הוא לא לעצור את עצמנו גם אם אין לנו מושג לאן נגיע. ועכשיו דאונז נהיה עוד יותר קשוח איתנו: לעתים, הוא אומר, נצטרך לסטות מהדרך כדי לממש את תשוקתנו. למשל, אחותי כשהיתה אמנית צעירה התפרנסה מנקיון משרדים. אמא שלי, שאהבה לשחק בעוגות, נאלצה לחתוך ולהגיש אותן במלון, דבר שממש לא היה חביב עליה. אחד הדברים שמונעים מאתנו לממש את תשוקתנו הוא חוסר הנכונות שלנו ללכת בדרכים העקלקלות הללו, לעשות גם את העבודות הבזויות שכרוכות בהן. אפילו בתור מפונקת עם תעודה ידעתי את זה, ואני מאמינה שאילו הייתי משוכנעת שאני יודעת מהי התשוקה שלי, הייתי מוכנה לעבור גם דרך חטחטים כדי לעסוק בה. אני מאמינה שאילו באמת רציתי להיות ארכיטקטית יכולתי לסבול לשבת 40 שעות במשרד ולעסוק גם בניהול. אני מאמינה שאילו רציתי קריירה אקדמית הייתי מוכנה לספוג את ההשפלות שבדחיית מאמרים. אבל לשם כך צריך שהתשוקה שלי תשמיע איזשהו קול וחוץ מטרטור המזגן אני לא שומעת כלום. דאונז טוען שעלינו לצעוד לעבר התהום ולגלות את התשוקה שלנו וכשנגלה אותה אז נדע שזו היא. אבל, בשם אלוהים, איפה התהום? הכל נראה לי שטוח כל כך. |