מדהים כמה קל להתמכר לכתיבה. אני כותב בתור עבודתי כבר זמן רב כל כך והכתיבה בבלוג כאן היא מרגיעה ומשרתת צורך לשתף אתכם הקוראים בקורה איתי. כבר שבוע ימים שאיני כותב פוסט חדש. זה לא מפני שאיני פנוי לכתיבה. אני בדרך כלל כותב את הפוסטים שלי בין רגע לחוץ אחד לאחר. אני לא יכול לומר לכם בדיוק איזה צורך הכתיבה משרתת. כנראה כמו יומן אישי שהוא ממש לא אישי. הוא גלוי לעין כל ואסור לשכוח את זה. אתמול בדרכי מהאוניברסיטה לפגישה הצלחתי להתגלגל בכל המדרגות ולשכב חסר אונים בתחתית המדרגות. זה לא היה רגע משפיל ממש לא. זה היה רגע כואב מאוד ואני עדיין חווה את תוצאות הסלטה הלא ממש הרואית. עם זה אני חייב לומר לכם שחוסר האונים כאשר הראש משום מה נושק למדרגה ואתה מוצא את עצמך ממשיך בגלגול למטה הוא רגע הזוי למדי. זה לא התרחש במהירות נוראה, כאילו בהילוך איטי. עם זה הארוע הזה אינו ממש מומלץ. זה לא ספורט אקסטרים. אני עדיין מעדיף לרדת במדרגות בשיטה הקונבנציונאלית. השיטה הזו לא ממש מוצלחת. שמח לחזור אליכם שתהיה לנו שבת גשומה ביותר. כמה זמן חיכינו לימים האלה שהפסקתי להאמין שהחורף הזה ייע אלינו. אבל הוא הגיע, עכשיו אני חייב להחלים מהמכות ולעשות את דרכי עם בני לאתר החרמון. הולכים לגלוש בתקווה שלא נאבד חלקים מהגוף אי שם בהר המושלג.

לילה טוב