כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    איש הפלדה

    בעמודים אלה תוכלו לבהות בלי מטרה

    ארכיון

    לעבוד את האור*

    14 תגובות   יום שבת, 28/2/09, 01:56

    כשהייתה דודה רחל, אחותו של סבא יוסף, בת שש, נפטר אביהם סעדיה גאזי.

    בפתאומיות נפטר. מסיבוך של דלקת ריאות.

    זה קרה בשבת בבוקר ובמוצאי שבת כבר הביאו אותו לקבורה, בגלל האיסור החמור המופיע

    במפורש בתורה על הֲלָנַת המת, כלומר על השארת גופתו ללא קבורה בלילה שלאחַר מותו.

    כמה עשרות אנשים התאספו בבית הקברות הקטן בפאתי השכונה, לא רחוק מאיפה שעומד היום

    קיבוץ קבוצת שיל"ר.

     

    סבא יוסף בן השבע, ראה אותם נאספים סביב הקבר הפתוח, ואת אחד מקרובי המשפחה גוחן קדימה

    ואומר את פסוקי התפילה במקומו של הבן שעדיין לא הגיע לגיל מצוות: 

    "יתגדל ויתקדש שמי רבא, בעלמא די ברא כרעותה,

    ויצמח פורקנה ויקרב משיחה בחייכון וביומיכון

     ובחי דכל בית ישראל בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן"

    שפירושו: יתגדל ויתקדש שמו הגדול, בעולם שברא כרצונו,

    וימליך מלכותו ויצמח ישועתו ויקרב משיחו".

    אבל באותם רגעים בבית הקברות הקטן בשולי הפרדס, לא התקרב שום משיח וגם לא חמור לבן ולא בן בנו של חמור, אלא כמה אנשים חבושים במצנפות כהות ובבגדים בלויים ומרובבים בעפר ובבוץ, ומבעד לדמעות יכול היה סבא יוסף לראות איך הם לוקחים אבן קטנה ומניחים אותה על העפר שנערם מעל לקבר הטרי לכבודו של המת. 

    ובדרך חזרה לשכונה, חלפו על פני פרדסים וכרמים ובחושך הציץ מעל ראשו של סבא יוסף ירח מקומט וחסר ופגום. ואולי אז, כבר בגיל שבע, הרגיש סבא יוסף כאילו חמימות כף ידו של אביו, אותה חמימות נעימה שליטפה ועטפה את עורו כל פעם שהיו הולכים ביחד בליל שבת לבית הכנסת, אותה חמימות שהורתה לו תמיד באיזה אופן סודי ובלתי נהיר שהוא צועד בדרך נכונה ובטוחה ומוגנת, אותה חמימות שלא יכלו לה כל הפצעים והמכות והסדקים ואכזריות האנשים הקשים שהיו משלחים את אביו ממקום למקום כאילו היה עפר נרמס, אבן מקולקלת, יצור נקלה ומבוזה, רצוץ ומותש ומושפל ועייף, כל כך עייף למרות גילו הצעיר. אותה חמימות של אבא שהייתה פרושה ומחלחלת לכל חלקי גופו כמו מלך מציל ומושיע מבטיח ופודה, שומר ומגן ומבריח כל רע, אותה חמימות אבודה תעלם עכשיו ותפער בתוך ליבו לתמיד כאב אדיר. ואולי השכיל להבין כבר אז בגיל שבע, שיסוד קבוע של עצב עומד תמיד גם בחלל האוויר.   

     ואולי אם ניתן לו לרגע , קופץ היה סבא יוסף בן השבע ממקומו, ומתנפל פתאום באגרופים קפוצים על עצי ההדר  והאשכוליות והתפוזים ועל הבתים הרחבים והדשנים של האיכרים מהמושבה, ועל הרחובות שאור חיוור הושלך בהם כמו קרעים של סדין מגואל בלב החושך, ועל השלוליות שנאספו ונקוו בשולי הדרך ובהם דימה לרגע במחשבה פרועה של ילד קטן בן שבע, כאילו מתוכם נשקפים מולו עכשיו פניו של בורא עולם, והוא מתפלש לפניו ומתחנן  ומפגיע שעל אף שכתוב במפורש בתורה שמצווה מפורשת היא לא להלין את המת, ולקבור אותו ישר בעפר, אולי יותן לו לרגע, רק לרגע, לשוב ולחסות בחמימות גופו הרזה והארוך של אביו המת. 

    אבל השיירה הקטנה כבר התרחקה משם ואיתה התרחקו גם אורות המושבה הרחוקה, כאילו היו לקוחים מתוך אגדה רחוקה שמעולם לא היה לו נחלה וחלק בה. ואז ידע גם סבא יוסף שאותה חמימות פשוטה שהלכה ונעלמה לתוך החושך, נפרדת לתמיד מכף ידו המתה של אביו, יכולה להתחלף באחת באבחת קור מצמית ומקפיא שיכול לבוא פתאום משום מקום ולקום מבין המתים וללפות את הלב. 

    ומשם כמו תולעים לבנות של כפור, יכול יום אחד הקור המקפיא לזחול אל תוך ידיו ולגרום לו להדק את אחיזתו על קת הטוריה בה אחז גם הוא אחרי שנים. אותו קור מקפיא יכול למלא גם ליבו בזעם בוהק ועיוור, מסמא את מחשבותיו, מטלטל, צולף בו משטמה ורעד ואימה, כאילו מבקשת כף היד שהופרדה באחת מהחמימות שעטפה אותה כמו רחם, לקום פתאום בחמת טירוף, ולרוצץ את ראשו של אחד האיכרים שעלב וביזה והשפיל אז בימים הרחוקים האלה את אביו. 

    ובאותם השניות ידע שעליו לעשות הכל כדי להרחיק מעל עצמו את הקור הזה המנשב על הלב. ולעבוד את האור. ולברך על הקיים. ולהתפלל על הטוב והמבורך והמואר והנותן פירות ושמחה ואושר כמו גפן. אבל באותן שניות בהירות ידע פתאום שאותן תולעים של קור וחושך יזחלו תמיד בתוך נפשו גם בימים שמחים ומוארים. וגם אם יתאמץ בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו יחלחלו תולעי הקור והעצב גם אל הסיפורים האפלים והקודרים של בנו הבכור ואל המנגינות המרחפות של בנו הצעיר. 

    ולמרות שגם שנים אחר כך, היה נוהג לכסות אותם בשמיכה עבה ולהדק את השמיכה העבה לפני שהיה נפרד מהם ומשאיר אותם לישון יחד עם כל הילדים והפחדים של הקיבוץ, והיה שר להם וגם לאחותם האהובה והגדולה  בקול הטנור הדק והעדין שלו: 

    שחקי שחקי על החלומות,
    זו אני החולם שח.
    שחקי כי באדם אאמין,
    כי עודני מאמין בך.
     

    למרות זאת ידע אולי באיזה חלק נסתר של נפשו, שעם כל החמימות הזאת האין סופית שהוא מבקש לדלות מתוך הנסתרים שבחדרי ליבו, ולעטוף אותם עכשיו הוא בה מפני פגעי העולם ועיצבונותיו ומחדליו, ומדקרותיו הזעירים, למרות כל זאת אולי כבר נפל דבר ונחרץ הדין ואולי גם הם – בתו ובניו היקרים, יהיו אנוסים כל חייהם לבקש על נפשם ולחפור אור ממעיינות נסתרים, נאחזים בלילות בחלומות

    אבודים, נמלטים מתולעי הכפור הבאים בלילות ומאיימים שוב ושוב לכרסם לתמיד את שנתם.

     

    *לנשמת סבי סעדיה מחפוד גאזי ז"ל  1885-1923  
    דרג את התוכן:

      תגובות (14)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        8/3/09 21:37:
      תודה אסתר ועדית
        8/3/09 19:04:


      מרתק ועשיר טעמים..

      מומלץ

        8/3/09 17:49:


      זה נורא יפה, ועושה חשק להמשיך ולהמשיך לקרוא...

       

      מסע עצוב, יפה ומרגש. תודה
        2/3/09 06:07:

      יפה
        1/3/09 15:39:

      איזה סגנון

       

        1/3/09 15:36:

      ההאחזות בחלומות.........

      פוסט מדהים שנגע לליבי 

        1/3/09 10:58:

      מומלץ עם כוכבית
        1/3/09 08:51:


      פה הרווחת את החצי השני של המנה האחרונה

      כי כל כך יפה כתבת.

        1/3/09 00:04:


      תודה

      מירה

        28/2/09 23:41:


       "...ואולי אם ניתן לו לרגע , קופץ היה סבא יוסף בן השבע ממקומו, ומתנפל פתאום באגרופים קפוצים על עצי ההדר  והאשכוליות והתפוזים ועל הבתים הרחבים והדשנים של האיכרים מהמושבה, ועל הרחובות שאור חיוור הושלך בהם כמו קרעים של סדין מגואל בלב החושך, ועל השלוליות שנאספו ונקוו בשולי הדרך ובהם דימה לרגע במחשבה פרועה של ילד קטן בן שבע, כאילו מתוכם נשקפים מולו עכשיו פניו של בורא עולם, והוא מתפלש לפניו ומתחנן  ומפגיע שעל אף שכתוב במפורש בתורה שמצווה מפורשת היא לא להלין את המת, ולקבור אותו ישר בעפר, אולי יותן לו לרגע, רק לרגע, לשוב ולחסות בחמימות גופו הרזה והארוך של אביו המת. ..."

      ועל זה ייאמר:

      את התיאור הזה אי אפשר להפסיק. חזרתי על הפיסקה הזו מספר פעמים - נפעמת.

      בחרתי להדגיש רק חלק קטן (כי אי אפשר הכל) מכתיבתך המופלאה.

      מירה 

        28/2/09 09:49:


      "נפל דבר ונחרץ הדין ואולי גם הם – בתו ובניו היקרים, יהיו אנוסים כל חייהם לבקש על נפשם ולחפור אור ממעיינות נסתרים"

      קשה

      אבל אולי עולם היצירה הרויח משהו מהרגע הזה ..מהחפירה הזו

        28/2/09 04:55:

      לאודי  מרשים מאוד, ומרגש 

      תודה על תשומת ה

       

        28/2/09 02:16:


      ולמרות החמימות האינסופית שנדלית מחדרי הלב ועוטפת יהיו אנוסים כל הדורות לבקש על נפשם ולהיאחז בחלומות, אבודים, ושנתם מכורסמת

      .

      זה יפה כל כך, אודי

      ועצוב וחם ועוטף בזכרו ובקשיים הנצחיים של אנושיותינו

      פרופיל

      אודי בן סעדיה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      תגיות

      האתר שלי