"רוץ לפנחס ותביא חצי לחם שחור לפני שהוא סוגר!", קראה אימא מהמטבח. "אוף! בדיוק גמרתי שיעורים ורציתי לרדת קצת למטה עם החברים!", מחיתי, כשאני הולך אליה לכיוון המטבח, משם עלו ריחות עדנים של ה"סיפריטה" של יום רביעי. הבשר המטוגן בפלפל שחור וקינמון התבשל כעת עם תפוחי אדמה חומים, גדולים, ברוטב העסיסי שרק אימא יודעת להכין. לא יכולתי להתאפק ודחפתי כפית לתוך התבשיל רק כדי להיזכר בטעם, אבל אימא סטרה על ידי  ודחפה אותי לכיוון הדלת. "רוץ,כבר,אריה, כבר שבע פחות עשרה ותיכף נישאר בלי לחם לטבול ברוטב של הסיפריטה!".

למטה חלפתי מתנשם על פני זאביק ויוסי שניסו לקפוץ מעל בנצי השמן שעמד כפוף. "הי, אריה, אתה בא לשחק 'חמור ארוך'"?, קראו לעברי. "כשאני אחזור!", צעקתי לעברם, ממשיך בריצה לעבר המכולת של פנחס. חציתי דרך השדה וקטפתי תוך כדי תנועה חמציץ. בזמן שמצצתי את גבעולו החמצמץ חשבתי על הסיפריטה שמחכה לי, אבל זה לא מנע ממני להציץ כהרגלי בחלון הקומה השנייה של שיכון ב' ליד הכביש. קיוויתי לראות את יעלי מברישה את שערה הזהוב, הארוך, או קולעת אותו לצמות שכל הבנים אהבו למשוך בהן, רק כדי לשמוע אותה צווחת מבין שפתיים אדומות מושלמות: "אותכם למורה!".

אבל יעלי לא הייתה בחלון, אז חציתי את הכביש, לא בריצה, כי אימא הזהירה אותי לעולם לא לחצות את הכביש בריצה. סוף סוף המדרכה של מתחם החנויות של דרום גבעתיים. אני רץ בדייקנות רק על אמצע המרצפות, ולא דורך על הקווים, כשאני חולף בדרכי על פני הדואר, מנופף למשה הממושקף בקומה מעל. מסכן, עוד עושה שיעורים ואני כבר גמרתי, איזה כיף לי! אני פולט "שלום" חנוק למינה השמנה מהגלנטריה, שמזכירה לי להגיד לאימא לבוא לשלם על הכפתורים לסוודר שסרגה לי, וכולי מיוזע אני פורץ למכולת של פנחס ומסתכל בארון הלחם אם יש חצי לחם שחור.

במכולת של פנחס יש ריח של מכולת. זה ריח שאי אפשר להסביר אותו. נגיד אם פתאום יגיע אורח מכדור פורח מהירח, וישאל אותי ממה מורכב הריח של המכולת השכונתית, תהיה לי בעיה להסביר. יש את הריח של הגבינה הצהובה "עמק", שפנחס מוציא מהמקרר מתחת לדלפק וחותך ממנה פרוסות עבות בסכין. אני מת על גבינה צהובה, בעיקר כשהיא מונחת על פרוסה עבה של לחם מרוח בחמאה! ויש את הריח של סוכריות מכל הצבעים בצנצנת. לפעמים כשלפנחס אין עודף, אני מקבל שתיים או שלוש סוכריות כאלה וזה עושה לי את היום. מסביב יש כל מיני שקים גדולים , ומהם פנחס מוציא במין כף מתכת גדולה אורז, או עדשים, או שעועית לבנה לחמין של שבת. ואני כבר לא מדבר על הריח של הפחיות ליד מאזני השקילה, שמהם דולה פנחס זיתים ירוקים שריחם עולה למרחוק, או איזה מאה חמישים גרם מלפפונים חמוצים, טריים.....

אבל הכי הכי זה הריח של של לחם שחור שפנחס חותך אותו לחצי, כי אימא ואני לא צריכים לחם שלם. מאז שאבא מת, זה רק אימא ואני. בהתחלה אימא הייתה עצובה , אחר כך נהייתה זועפת והיום היא כבר ממש זקנה. בת 31 נדמה לי, אם כי, אין לי מושג למה, כשהיא הולכת ברחוב עם השמלה הירוקה שמתאימה לה לצבע העיניים, כשצמותיה כרוכות סביב לראשה כמו כתר, כולם מסתכלים עליה וברור לי שזה מרוב רחמים שהיא אלמנה. אין סיבה אחרת. אז כמו שאמרתי אנחנו לא צריכים לחם שלם.

כשפנחס נועץ את סכין הלחם ומתחיל לחתוך, הריח המשכר של הקרום הפריך, השחום, המתפצפץ ככל שחודרת אליו הסכין, יכול לשגע פילים! כל מה שאני מת לעשות תמיד זה לתפוס את החצי הזה, לקרוע ממנו פרוסות בפראות, ופשוט לאכול ככה, בלי כלום, בידיים, בלי חמאה ואפילו בלי ריבה. אוח כמה שזה טעים לחם שחור טרי בלי כלום!

אבל נחזור לפנחס. אחרי שהוא נוזף בי בקולו הצרוד מתחת לזקן למה הגעתי בשבע פחות דקה, בדיוק כשהוא סוגר, אני אומר לי שייתן לי חצי לחם שחור. הארון ריק, אבל פנחס אומר ששמר חצי לחם שחור לאיש החדש שבא לגור בשיכון ליד הדשא, והאיש לא בא, אז הוא יכול לתת לי את האוצר היקר הזה. אני מביט ביראת כבוד בחצי לחם הטרי שפנחס מוציא מתחת לדלפק, מאיפה שהוא מחביא ללקוחות חשובים. ואפילו שהוא חתך אותו לפני כמה שעות, עדיין הריח עושה לי סחרחורת קלה, דרך הנייר הלבן, המרשרש, שבו הוא עטוף. אז אני מושיט לפנחס את ה-70 אגורות שהחזקתי ביד כל הדרך, ולא נעים לי שהיד שלי מזיעה מרוב ריצה, אבל פנחס לא שם לב, ומושיט לי את הדבר הנהדר , הריחני הזה, כשלפתע קופאת ידו באוויר....

איש גבוה עם חליפה של מישהו חשוב נכנס עכשיו למכולת, ומושיט את ידו לעבר החצי לחם שלנו! "תודה ששמרת לי, אדון פנחס", הוא אומר. ואני חושב שזה לא יכול להיות! הוא לא ייקח לי ולאימא את החצי לחם שלנו, ובמה נטבול את הסיפריטה? אז אני אומר בקול רם וצלול שאני שומר למקרים שבהם המורה מאשימה אותי שזרקתי כדור נייר לעבר הלוח – "תסלח לי מאוד, אדוני! החצי לחם הזה הוא שלי ושל אימא שלי!".

פנחס נראה כאילו בלע דג מלוח מהפח לידו, אבל האיש בכלל לא מתרגז, הוא אפילו מחייך, והאמת שהוא נראה לא מכוער בכלל כשהוא מחייך, אפילו שהוא זקן לפחות כמו אימא. הוא מתכופף אלי, ואני מרגיש שהוא איש טוב דווקא ושהוא הולך לוותר לי. אז אני מהר מהר מוסיף – "אימא ואני חייבים כל יום רביעי חצי לחם שחור כי בלי זה אי אפשר לאכול את הסיפריטה!". "מי זאת אימא שלך?", שואל האיש, די בהתעניינות, בטח כי הוא חדש בשיכון. "אימא שלי קוראים לה יהודית מרקו ולי קוראים אריה", אני עונה, ופתאום אני רואה שפניו של האיש משתנים. הוא נהיה חיוור נורא והקול שלו הופך צרוד, כאילו הוא הצטנן הרגע. "יהודית מרקו?", הוא חוזר אחריי. "אתה בטוח?".

אני בטוח עכשיו שהאיש יוותר לי, אין לי מושג למה, וזה באמת מה שקורה. אבל הוא לא נותן לי לשלם. הוא נותן לפנחס שטר של לירה, לירה שלמה ולא מחכה לעודף!  הוא שם לי את החצי לחם ביד. אני לא כל כך מבין מה הולך פה, אבל לא שואל כלום, אלא מחזיק חזק את האוצר הריחני קרוב ללוח לבי. הייתי גונב "נשיקה" מהלחם, אבל לא נעים לי, כי האיש הזה הולך אתי וכל הזמן שואל כל מיני שאלות על אבא שלי ומתי הוא נפטר, ואיפה היינו גרים קודם. אם לא החליפה של איש חשוב, לא הייתי עונה לו, אבל אני מרגיש שזה בסדר.

אימא פותחת את הדלת בהבעתה הזועפת הרגילה, כי כבר שבע ורבע והסיפריטה כבר מתקררת על השולחן, ומה לכל הרוחות קרה לי בדרך? ואז היא הופכת חיוורת נורא כשהיא רואה את האיש בחליפה שלידי. אני מנסה להסביר לה מי זה, אבל היא בכלל לא מקשיבה. שניהם תוקעים מבטים אחד בשני. האיש לוחש "יהודית! אהבת נעוריי!", ואימא שלי חוזרת כמו תקליט שרוט –"דויד! דויד בנבנישתי הרווק המושבע! מתי חזרת מחוץ לארץ?"

אני רוצה לספר לה בגאווה איך בכל זאת השגתי לנו חצי לחם שחור לסיפריטה, אבל היא בכלל לא רואה אותי! אז בשקט בשקט אני לוקח את החצי לחם לשולחן, קורע ממנו פרוסה ענקית וטובל ברוטב השחום, שריחו מהמם, ושם את זה בפה שלי, ואני אומר לכם, אין דבר טעים מזה בעולם כולו!

  * כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c)

   * הציור : "לחם ומים" של האמן ארם גרשוני(נלקח מ"גוגל תמונות")