הפוסט הראשון

כמו היום הראשון בבית הספר יש התרגשות

איך אני נראה?

מה יגידו עלי?

שלא ישאירו אותי לבד!!!

וכאן... מי יקרא אותי?

לספר לחברים?

מה שיקראו את הגיגי?

הרי לכתוב בלוג זה כמו לכתוב למגירה- רק שהיא מגיבה

תגיבו? נכון?

לא תשאירו אותי לבד?

למה בכלל להתחיל לכתוב?

כי הפסדתי את האהבה שלי למישהו אחר, האהבה שהייתה חברה, נפש תאומה

הלכה לה... כן כן האהבה רוצה שנשאר ידידים- החברים הכי טובים

אבל איך אפשר להשאר ידידים ולתמוך? אם האהבה מתאהבת פתאום במישהו אחר

והיא מאושרת? הלב נקרע!!! נשבר לרסיסים!!!

פעם כתבתי רק לאהבה- ככה זה התחיל

במיילים של נדודיי שינה.. על אה ודה

וזה התפתח לחוויות יומני היקר... וגדל וצמח למגירה- סיפורים, שירים והגיגים

ועכשיו המגירה נסגרה מבחינתי.

כי איך אפשר לכתוב סיפורי אהבה למישהו שביקש שיפסיקו לאהוב אותו?

איך בכלל אפשר להפסיק לאהוב?

אז מה אם אהבה נסעה חצי עולם, גם אני נסעתי וחזרתי לאהבה

והיא חיכתה בזרועות פתוחות היא ביקשה שאחזור

ואז היא נסעה...ועכשיו מבקשת ידידות, כמה עלוב

כמה עצוב...

היום ממש עכשיו הבנתי כמה קשה לי בלי האהבה שלי

כמה ריקים חיי מתוכן

כמה געגוע

כמה אהבה

אוי כמה עלוב ועצוב

אז לא הצלחתי לכתוב מייל לאהבה

פתחתי בלוג... לשפוך את ייסוריי

לדפוק על המקלדת בלי לדעת מה יצא בסוף

ככה להעביר את נדודי השינה- כמו פעם שכתבתי למגירה