קר לי מאד ואני יושבת מול המחשב עם מעיל. אבל, מעיל מעולה, צמר כבשה מלטף.

המקום בו אני גרה מכיל יותר חלונות מאשר קירות, הבידוד גרוע וצריך לחסוך בחשמל...

אבל, אני רואה את הגשם ומתמוגגת מטיפותיו המשנות זוויות, מתמזגות מול אורו המתמיד של פנס הרחוב.

ובקיץ...כן בקיץ, מלאי דרורים משתוללים בצמרתו של הדקל, מפזמות אוזניי ברחש עולליהם המתחזקים מול חמה.

מתחתי, קרוב מידי, אמא אחת צורחת על ילדיה, הרבה מידי.

כמה אני לומדת מה לא לעשות לאהוביי, קטנטניי. כמה אני זוכרת לנשום עמוק לתוכי לפני שגל רחמים יכה בזעם במי שאין לו נגיעה בדבר.

עוד מתחתי, זקנים בסוף ימיהם ממתינים למוות באנחות כאב.

הסוף יכול, לא חייב, אבל יכול, לתפוס תמונה של חוסר אונים קורע לב וחסר אנושיות.

לא אשכח לטפל באימי כשיגיע הרגע, אל-אף ולמרות...

בעבודה הנוכחית ההנהלה לא רואה את האדם שמולה, לא מוקירה לו תודה על איכותו וביצועיו.

סימנים של דולרים מרצדים בעיניהם ולא זיק לב פועם.

אבל איזו נחת אני יכולה לגרום לאחרים שמתנהלים דרכי, חיוך בסוף משמרת... ותודה על היום...

בי, הלב מתרחב...

אני, בכלל רוצה להיות במקום אחר, מתפזמת במילים ומילים אל תוך נשמות, לבבות, הרהורים, מחשבות של עוד אחרים. חורשת דפים באותיות..

אין לי בן זוג, אבל יש לי, יש לי, יש לי, אותי.

על פניו,

המצב מצוי באותה נקודה בה המים נדבקים לשולי מדרכות, מתגלגלים ללא יכולת לעצור ולחשוב, אל תוך החור ההוא עם הסורגים, בזמן גשם.

אבל אני,

קיבלתי כבר אלפי נשיקות מבני שאומר שאני אמא שלו, "אמא יפה"...

הצלחתי לגרום לילדתי המוכשרת, קצת פחות בחשבון, לפתור עוד כמה וכמה תרגילים בלוח הכפל עם חיוכים וצחוק, כי את אותם אחדים היא הייתה צריכה למצוא ב"חפש את המטמון" ולעשות עוד אי אלו שטויות בדרך.

ונרדמתי מול הסרט, המלך ואני, בתוך ספה כחולה מהוהה, כשלגופי מוצמדות נשמות טהורות, נושמות וצופות ובראשי עוד אלפי רעיונות וזמן להגשים ועזרה מחברים.

על פניו...

אך, איזה עולם...