במקורות קוראים לאדם זקן בשם "בא בימים". ספר הזוהר שואל: לאיזה ימים הוא בא? ועונה: הוא בא לימים בהם הוא עושה עבודה. עבודה פירושה לימים שבהם הנשמה שלו מוכנה לפגוש ולראות את הדברים נכוחה. שאר הימים הם מחזורים של אפשרויות מוחמצות. לעבור תהליך בשחזור גלגולים זה לבוא בימים. 

שחזור גלגולים הינו נגזרת של חוכמת הקבלה. הקבלה מדברת על ממדים נוספים של היקום. למרות שאפשר לראות את הנושא הזה כמיסטי, המדע הולך ומתקרב לשם, הולך ומאשר את התפיסה "הרב מימדית" או "התפיסה ההולוגרפית", שאומרת שיש הרבה מעבר למגבלת ארבעת המימדים בהם תופס מוחנו את היקום והקיום. תפיסות אלו מאפשרות את התחום המרתק של גישות טיפוליות הרואות בחווית קיומנו חלק מרצף של התנסויות בזמנים ומקומות רבים. תרפיית ההיזכרות העמוקה היא ללא ספק המובילה בתחום הזה.  

התנסויות אנוש בגוף הן "השלכות לחומר" של הנשמה, החוזרת לעולמנו לסיים עניינים לא פתורים מהתנסויות קודמות בגוף – יחסים, טראומות ועוד. התממשותה של הנשמה נועדה להצמיח ולפתח אותה. זהו התהליך האבולוציוני של הנשמה כחלק מהתפתחות המין האנושי כולו. משמעות הדבר היא שניתן לרפא תקלות חוזרות בתחומי חיינו (חרדות, דיכאונות, תחושת תקיעות וכו') על ידי גישה למאגרי המידע של זיכרונותינו מתקופות החיים השונות.

השיטה מאפשרת לפנות לחלק בתודעתנו שמחובר לאותם מאגרי מידע שהם כמו אינטרנט יקומי ענק, לנווט את עצמנו ברשת אל ה"מקום והזמן" ששם חדרו למערכת שלנו מסרים שליליים וטראומטיים. ה"מקום והזמן" יכולים להתרחש בחיים האלה בלידה, ברחם האם או בחיים קודמים - אירועים טראומטיים במהלך החיים או בזמן המוות. כאשר "מגיעים" למקום כזה, מעבדים את האירוע ו"מה שלא נגמר", ומפסיקים את האפקט התגובתי השלילי בחיים הנוכחיים.

בשלביה המתקדמים של העבודה מזכירים לנשמה מי היא, טרם נפגעה מטראומות, ומה רצתה להשיג בבואה לחיים האלה. מידע זה ממקם את הנשמה על נתיב חייה, לפי בחירתה האמיתית.

התיאוריה אומרת כי הקיום שלנו הוא אינסופי ונצחי. אדם שחי היום עבר התנסויות רבות בגלגולים קודמים. כלומר, הנשמה מכילה את הזיכרון העברי שלו. מכאן, כל תקלות ביחסים, אירועי חיים קשים ואירועי בריאות בעייתיים ותחושות קשות אחרות הן רק מופעי הקצה, "קצה הקרחון" של תהליכים יותר פנימיים ויותר עמוקים, הקודמים ב"זמן" והם השורש הסיבתי הנסתר לכל האירועים האלו.    

מהו השורש הסיבתי הנסתר של האירועים הנגלים לעין? אלו הם "תיקוני" הנשמה, הרוח והנפש שתודעתנו קיבלה על עצמה לתקן, כאשר חלו שיבושים ("נעשו קלקולים") בתהליך ההתנסות בגוף. שיבושים כאלו חלים כאשר במהלך התנסויותינו כבני אנוש אנו נקלעים לפעמים למצבים הנתפסים כאיום על החיים. מצבים אלו מעמידים אותנו בפני הצורך לבחור בין תגובה מקבלת, זורמת ותומכת חיים לבין תגובה דוחה, הרסנית ומשתקת-חיים. בגלל מצבי האיום הקיומי על האני, איננו רואים את הבחירה בעת האירוע, אלא רק את אופציית ההגנה על חיינו בכל מחיר, ואגב כך התכנסות הגנתיתבאני בלבד, תוך הזנחת ראיית התמונה הכוללת של מה שארע פרט לאני. בגלל מנגנוני ההלם שמייצר הגוף, עלולה תגובת ההישרדות להפוך לדפוס תגובה קבוע כל פעם שאירוע כלשהו יזכיר את האירוע המקורי.

בשפת היקום, זה אבדן האיזון בין שתי ראיות - ראית הפרט למול ראית הכלל, וחווית "חצי" מן המציאות (כי ה"יש" הוא אחדות שהתפרקה לשני קטבים-שני חצאים). ה"חצי" המוכחש / מודחק, שכואב לראותו כי נחווה כטראומה, "תובע" את גילויו וההכרה בו על ידי שחזור האירועים שוב ושוב עד לחווייתם המתקנת המכילה את כל היבטי מה שארע. החוויה ההתנסותית כוללת 4 מרכיבים: גופני (זיכרון בגוף), רגשי (רגשות שנחוו), שכלי (דפוסי חשיבה שנוצרו), ומרכיב רוחני-תובנתי (תובנות עמוקות שהושגו).

עולם ה"יש" - העולם הפיסי הנתפס ע"י החושים, מוציא לגילוי את "השורשים הסיבתיים הנסתרים" דרך חומר,מרחב וזמן. אירועי חיינו, יחסינו, ביטויים פיסיולוגיים בגוף שלנו, תגובותינו הרגשיות, השכליות והגופניות מספרים "החוצה" את הסיפור הנסתר של השורשים הסיבתיים. אם לא נשוב לרמת הסיבה הראשונה - לא תיפתר הבעיה באמת, אלא תחזור ותופיע. 

במצבי טראומה, לא נחווים חלקים מן ההתנסות, נעלם מידע, והאירוע "מתפרק" ולא נחווה כאחדותי. רגשות מודחקים, תחושות גופניות מודחקות, תובנות שכליות מוזזות הצידה בשל הכאב והפחד שהם מעוררים. בשפת היקום ניתן לומר שאירועים כאלה נחווים או באהבה ובקבלה - או בפחד ודחיה.אלו שלא נחוו באהבה וקבלה במלואם - ייאלצו להופיע שוב עד לקבלתם ככאלה, אחרת יש הכחשה,העלמה ועיוות מידע של מה שארע באמת במערכת הגדולה.

זהו כלי טיפולי רחב ושלם לעזור לנשמה לזהות את תולדותיה, רצף עצמה וסיבות התממשותה בחיים האלה ("תיקונים" שלקחה על עצמה לתקן), ומי היא באמת, לאחר קילוף כל "קליפותיה" (זיהוי "ניצוץ" הנשמה).

שאלת האני והכרת הרצף השלם של תמונת הנשמה הם הדברים החשובים באמת והם המשמעות העמוקה של הריפוי. מכאן נובעת עוצמת הגישה הטיפולית הזו, וגם מגבלותיה - לא נוכל לעזור לנשמה שעדיין אינה מוכנה "להתקלף" מקליפותיה ולהיחשף לשורש תיקון נשמתה, אלא בגבולות בקשתה בלבד. הטכניקות מבוססות על כך שהתנסות שנחוותה אצורה בזיכרון הגוף, הרגש והשכל וניתנת ל"שליפה" מהם. לאחר שנשלפה והביאה עימה חוויה מלאה ומודעת של האירוע, "מזמינים" את המטופל להתבונן במה שקרה  ולבחור מחדש בתגובה מקבלת, זורמת ותומכת חיים.החוויות, העיבוד, החקירה וההשלמה מתרחשים על טווח התנסות גדול ממה שאנו מכנים "חיים". תפיסת השלמות כוללת התנסויות הן בגוף והן מחוץ לגוף, דהיינו תקופות שבין חיים לחיים, ואזורי "כניסה לחיים" (הימשכות לגוף, הפריה, קליטה בגוף, הריון ולידה) ואזורי "יציאה מהחיים" (גסיסה, מוות, עיבוד המוות), דהיינו כל רצף ההתנסות,לרבות נשמות תועות. 

פגישה ראשונה בתרפיה בגלגולים תתחיל מתשאול – דיאגנוסטיקה, שמטרתה להבין מה הן התימות או הקשיים עימן האדם מתמודד, מהו העניין הכי בעייתי בחיים של האדם. האם זה תחושה של כשלון, מחלה, בדידות, חוסר יכולת להסתדר עם כסף, או כל דבר אחר. לאחר שמבררים מהו העניין הבעייתי איתו האדם מתמודד, מחפשים היכן קושי כזה הופיע לראשונה, באיזה גלגול.  

כאמור, הרעיון הוא שאנו מורכבים מכמה רמות תודעה: נשמה-רוח-נפש-גוף. רק האחרונה שבהן (ה"חומר" שלנו, דהיינו הגוף) חווה "מוות" והאחרות לא. הנר"ן שומרות את צורתן ואת המידע שבהן. החלקים שאינם "מתים פיסית" שומרים את עצמם כ"זיכרון" ויוכלו להוציאו שוב לביטוי כאשר יקבלושוב "גוף", אחרי הגוף הקודם חוה "מוות".  ה"זיכרון" "נמחק" בהופעתנו בגוף משתי סיבות: א)לחוות שוב בתום לב אירועים "משוחזרים" כדי לפעול בהם מבחירה אמיתית.

ב)"חסימות" של אירועים לא נעימים (טראומה) בהתנסות בגוף. אך הזיכרון אינו נעלם אלא נעול מאחורי בריח כדי למנוע שחזור חווית הכאב. תפקיד המטפל להוביל אל מאגרי הזיכרון כדי לסיים שם את מה שלא נגמר, וזאת בגוף הנוכחי, בלי הצורך "למות" ול"היוולד מחדש" ו"לשחזר אירועים". 

איך נוצרת "טראומה" שהזיכרון שלה "נמחק":כשאירוע לא צפוי מתרחש ואנו נאלצים לגייס את "מערכת החרום" שלנו כדי להתמודד איתו (מערכת העצבים האוטונומית הנכנסת באופן אוטומטי לפעולה), נעשה ניסיון להתמודד עם הקושי, בהפעלת שלש אופציות:להלחם בזה, להימלט מזה, או לקפוא עד שהסכנה תחלוף. אלו תגובות מוטבעות מאוד עתיקות, עוד ממוח הזוחלים. 

במצב של טראומה מתרחשים השלבים העקרוניים הבאים:

א. נשימה נעצרת.

ב. נכלאת אנרגיה בשרירים / בגוף בגלל תגובת דריכות (אדרנלין) של מערכת העצבים האוטונומית וניסיון להגיב.

ג. "בריחה" מהגוף ("דיסוציאציה") וחוסר מידע מה קרה בינתיים בגוף ("חור שחור" בזיכרון).

ד. הופנמה אינפורמציה מבחוץ בזמן הפקרת הגוף, ואיננו מודעים לכך.

ה. אחרי כשל בהתמודדות יש ניסיון של המערכת הקוגניטיבית "להסביר מה קרה" ו"להסיק מסקנות".

ו. נוצרות "עמדות חדשות" כלפי העולם כמו: "לעולם שוב לא..." או "זה לא בשבילי" שמונעות התנסויות חדשות.

ז. הסתרת הזיכרון הכואב והבלטת ערוצים שלא נפגעו בכאב.

יש לציין כי נדרשת הרבה אנרגיה יום יומית כדי לחסום את הזיכרון מלעלות. איך "עולים על זה" ומטפלים בזה? - מאתרים משפטים שסביר להניח שמסתתרת מאחוריהם טראומה (כגון: אני לעולם לא), ומאתרים את ביטויי הגוף והרגש הקשורים אליהם, "קושרים אותם יחד" ו"משגרים" אל הזמן המקום והגוף שתגובות אלו היו קשורות לאירוע שנחווה כטראומה. הזיכרון העמוק מביא את המידע כי עלו התגובות שהוסתרו עד כה. תפקיד המטפל לארגן ולסדר את המידע שוב כך שהמטופל ידע מה קרה "כשברח מן הגוף", רגע אחרי רגע, מה המסקנות, רגשות, מנגנוני גוף שנוצרו שם והוטבעו בו ללא ידיעתו.

המטפל דואג להזכיר למטופל להשאיר זאת שם. אלו חיים שהיו ונגמרו. אנחנו נזכרים כדי לשכוח. בנוסף, יש לשחרר אנרגיה שנכלאה בגוף, להוציא החוצה אינפורמציה שהופנמה (מחשבות, רגשות, מלים, תחושות גוף לא שלו) ואנרגיה ששימשה להחזקת הזיכרון בהסתרה מאז. ולבסוף - החזרת המטופל לאנרגיה הטבעית שלו לפני הטראומה, כדי שיוכל להמשיך להפיק את הפוטנציאלים שלו והיכולות המוכחות שלו, בסקרנות, שמחה, וללא פחד. 

כאמור, טראומה לא פתורה יכולה לחזור ולהציג עצמה בכל שלבי ההתנסות בתוך גוף: הפריה, עובר ברחם, לידה, ילדות מוקדמת, התבגרות, יחסים לאורך החיים, אירועים "מפעילים", קרבת מוות ומוות.לפעמים תיקון אירוע אחד מסדר את הכל (נקרא "אפקט הדומינו" ומזכיר תוכנה המתעדכנת בבת אחת בכל המסכים). שרשראות קרבן-מקרבן:לפעמים אנחנו "מזמינים" חווית קרבן לחיינו ככפרה על כך שפגענו באחרים, ואנו מעדיפים לקרבן את עצמנו גלגולים רבים מאשר לעמוד מול עצמנו כמקרבנים של אחרים. זוהי טראומת "הצל" שלנו שאנו מסרבים לראות. גם המקרבן חווה טראומה כשהוא עומד מול תוצאות מעשיו ומעדיף "לברוח". במקרים אלו אין מנוס מלעמוד מול הקרבנות ולבקש מחילה מהם, וגם מעצמנו על כל התנסויות הקרבן שהבאנו על עצמנו, ועל השגיאה שעשינו. יש לברר מה למדנו ובמה גדלנו מן ההתנסות הלא נעימה הזו. 

עקבות האבולוציה: אנו נושאים איתנו זיכרונות של חווית דומם, צומח וחי, מטרם הופעתנו הראשונה בגוף אדם. גם שם היו טראומות. בטכניקה מיוחדת לזה משחזרים חוויות אלו (אם היו טראומטיות עד כדי היתקעות באיזשהו שלבאבולוציוני). כמו כן חווים מחדש את הכניסה הראשונה לגוף אנוש, שהיא המשמעותית ביותר כהתנסות ברמות התודעה היותר גבוהות שנחוות רק  בגוף אדם. 

הזיכרון של התא הבודד: גם לתא הבודד זיכרון. לפעמים זיכרון "רדום" (לא פעיל) מגוף בחיים אחרים, שחווה טראומה ולא פתר אותה. הזיכרון עובר בביצית המופרית לתאי הגזע ומשם מוצא דרכו לאחר תהליך ההתמיינות לאיבר מסוים.

עקרון שימור המידע: איבר או מערכת מסוימים, הקשורים לטראומה ומזכירים אותה באופן עקיף. זה מאפשר לנו, אחרי בירור המידע שבתא (בירור בשפה שלו דרך דימויים של כאב, דפורמציה, צבעים וכו') לבקש ממנו לקחת אותנו אל הגוף ששם זה נחווה בפעם הראשונה, ולברר מה קרה לגוף הזה. בטכניקה זו מטפלים במיוחד בנושאים גופניים ובמחלות.