כשהייתי צריכה להצטלם לתמונות סוף שנה בעממי, שמחתי ששמו אותי בשורה האחרונה עם הגבוהים והרולים, כדי שאבצבץ מקסימום מהפינה השמאלית או הימנית אי שם בקצה ולפעמים גם "ניחלתי " בהתקף  אנגינה מלא פאטוס  מלווה במשחק מלודרמתי שהצליח להשאירני בבית ביום הצילומים לבית הספר.

כשהייתי צריכה להצטלם בחתונה, שיחדתי צלם כדי שיצלם יותר את דודה הרטה אוכלת פולקה.

כשכל החברות עשו פוזות של "קוקו יא חביבי" על העץ  האנוס הסידרתי האומלל ההוא בבה"ד 12 שספג הרבה הרמות רגליים וליפופים מאולצים מבנות שמרגישות שהפכו לדוגמניות טירוניות בע"מ אי שם בשנות השמונים, אני העדפתי כבר לנקות נשק עם חותר וגם את שלהן, רק שיעזבו אותי בשקט מעדשות.

כשאחי  חגג בר מצווה, הסתתרתי אני ממש מאחורי אותה פולקה שבה הצטיידה בחתונתי דודה הרטה (בכלל נראה לי שהרגל הזו נועדה להסתיר  את המצולמים הכפויים, אלו שהצלמים המעצבנים קוראים לעברם בדיוק באמצע פחזנית במילוי כבד בן מאה: "תתקרבו כבר אחד לשני ותזיזו קצת את בקבוק ה"טמפו" הוא מסתיר לכם את החיוך היפה עם הפטרוזיליה בין השיניים").

כשהגעתי לאירועים חברתיים ופתאום הפכתי למושא צילום במיטב מסורת הפפרצ'י החברתי, ביקשתי  מחברים שיגנזו את הכל ובעיקר אותי....ואתמול....אתמול זה קרה.

ישבתי לי מול הדבר המוזר הזה שתמיד דרכנו היתה מקבילה ולא משיקה גם לא בנקודות בודדות  של "נו צריך" והחלטתי לעשות מעשה.

הפכתי את הדיגיטלית ואילצתי אותה לרקוד איתי סלאו צמוד....אה בעצם לא ממש צמוד, אלא משהו באורך זרועי והתחלתי  לקחת שוטים.

זוויות הזויות ותחושה של כיבוש האברסט ואיך הרגשתי? אמרתי כבר בפוסט קודם, תחושה של התמודדות עם אחד הדברים שלי אישית היו הכי קשים בעולם והם שיסתכלו עלי ולאחר שעוברים את הרף והעדשה כבר מביאה איזה שיקוף רנטגן של הלך הרוח והמראה, פתאום נכנסים למין אמוק כזה טרנסי ואחר כך יש תחושה עילאית אף יותר, תחושה של: "שיקפצו לי כולם, כי ככה בא לי".

מה שעצר את השצף הזה, היה ללא ספק בני שלא הבין מה נפל על אמא שלו, מה היא עושה ליד הראי ולמה בעצם זה טוב ובכלל למה אני כל כך קשה עם עצמי ועושה תנוחות בלתי אפשריות כגון זו שבדף הפרופיל, בה במראה אקרובטי במיוחד אני מצליחה לעמוד על הצד והגרביטציה לא עובדת עלי, אני פשוט לא נופלת, למה זה טוב?

למה? כי אמא התחרפנה שוב , אבל הפעם אולי זו התחרפנות מבורכת, האם יתכן שאמאל'ה לומדת לקבל את עצמה כפי שהיא, או שמא חמור מזה, מתחילה לחבב את עצמה בפייסנות מתוקה של גיל 38? רגע אולי בעצם זהו משבר גיל הארבעים שממשמש את אמא ובא? ומה אחרי המשבר הזה? לכו תדעו, אולי פשוט אתחיל לשווק תמונותי באופן מסחרי, בר רפאלי ראי הוזהרת, אני מדעדעת לי מאחוריך עם שחיקת סחוסים וטליה לא מושלמת ואת תצטרכי להתמודד עם אישה אמיתית ילדתי.

יאפ, ברוש, תתמודדי.