| יום חמישי שוב כאן. הפעם, מתכוננים לסוף שבוע רווי גשם. אם לא ארכב היום, הפעם הבאה תהיה מתישהו באמצע שבוע הבא. הפעם ארכב כביש, החלטתי. מזג האוויר ביום חמישי היה מופלא, אך הרוח, שוב, בישרה שינוי. אותם רגעים אחרונים של חסד לפי בוא ענני הגשם התירו לי ולשותפי למשרד, לרכב לאיטנו בגבעות יער הנשיא. הרכיבה האיטית בכביש מביאה לידי הרהורים. מחשבות חולפות כעלים במערבולת טרום מפל. מדי פעם צצה מחשבה מעניינת אך לרוב היא צוללת עם אחיותיה בזרם התודעתי הקבוע ונעלמת. אך אחת מהן, שזכורה לי היטב עולה מולי בעת הכתיבה. אין אופניים... אין אופניים, איזו מחשבה מוזרה... מייד אני צוחק על עצמי. גם אין כפית"THERE IS NO SPOON" . ובכל זאת, אין גופי מרגיש כלל בנוכחותם של אופני כמתווך בינו לבין הכביש. הם נוכח נפקד. לפעמים, שאני מצליח לכבות את הבקרות הרציונאליות באופן זמני, תחושת הריחוף משתלטת על הגוף.והמטר הקבוע ביני לבין הכביש הופך לשכבה שמנתקת אותי מהמציאות ואפילו מרככת במידת מה אל החזרה אליה. המחשבה הזו שבה אלי כיוון שבחוץ קו וגשום ושאין לי את היכולת המוסרים לומר לאשתי, למרות מזג האוויר, אני יוצא לרכב. כך קורה שאני סגור בבית ובוהה בשלדת האופניים הדקיקה, בגלגלים הכמו-אתריים ותוהה. אם תחושת הריחוף נוצרת עקב תכונותיהן של האופניים מה זה אומר, כהשלכה, על דברים אחרים? שוב אותה מערבולת, ועתה צצה מחשבה אחרת ומחליפה את קודמתה. האם זה מה שאני מחפש כאדריכל? ליצור את החומר הנפקד? ליצור צורה שתותיר אחריה תחושות שיהיו גדולות ממנה? האם, להבדיל אני מחפש מבנה שינתק את המשתמש מסביבתו? מוזר שאותה פיסת חומר יכולה ליצור גם חיבור וגם ניתוק. תחושות החיבור והניתוק מובחנות באופן חותך. החיבור החושני לסביבה, הריח, הרוח, האור והצל, טעמו של האוויר הרווי באוזון של טרום סערה ותחושת הדגדוג באצבעות שנוצרת מהתנועה על הכביש, מצד אחד או השקיעה בעצמי, במחשבותיי האישיות ביותר מצד שני. מעניין יהיה לתרגם את כל זה למבנה אדריכלי. מעין אתגר שעומד וממתין, הר לטפס עליו. ונראה אם מישהו ירים את הכפפה... |