הקלהיש רגעים שחייבים לכתוב...אני אומרת תודה שהאינטרנט מקולקל, תודה על המקום היפייפה שאני גרה בו, על הגשם שלא מפסיק לרדת (רק שלא יפסיק עכשיו) ועל הקור הזה שבלעדיו זה לא היה מרגיש אותו דבר. כבר יותר מחודש שאני גרה פה ועד עכשיו הייתי כל כך שקועה בקושי שלי שלא הצלחתי להרים את העיניים ולראות את כל המקום המדהים הזה שהוא עכשיו הבית שלי. חבל שאתם לא כאן כדי להבין על מה אני מדברת...אתם מכירים את הרגעים המושלמים האלה, אין הרבה כאלה, וכשהם כבר באים אז ישר יודעים, ממש כאילו כל העולם מאחד כוחות רק בשביל הרגע הזה. תכננתי לספר לכם על השבוע האחרון כי באמת קרו המון דברים והתקבלו החלטות חשובות אבל יותר מהכל מתחשק לי עכשיו לשתף אתכם ברגע המיוחד הזה. נר שלישי של חנוכה, החנוכיה על אדן החלון והנרות הצבעוניים מרצדים, מחזירים אותי אלפי שנים אחורה. אני מסתכלת החוצה והגשם והסופות שבחוץ מזמינים אותי לצאת (בדרך כלל הם דואגים שאשאר בבית מתחת לשמיכה). אני מכינה לי שוקו חם עם מקופלת, עוטה צעיף חורפי, שולפת מהארון רואנה מצמר אלפקות שרכשתי בבוליביה ומתעטפת בה (רואנה - סוג של פונצ'ו שמתעטפים בו), גורבת את הגרביים הכי חמות שיש לי ונועלת נעלי בית של קיפי אדומות. אני יודעת שגם זה לא יספיק אז אני לוקחת שמיכת צמר ליתר ביטחון ויוצאת החוצה, לא לפני שאני דואגת שברקע תתנגן לה מוזיקה מתאימה. בחוץ במרפסת אני יושבת על השולחן הגדול, דשא ירוק ומרגיע נח מולי וואדי גדול ושחור נפרש לרגליי. מטחים של גשם נופלים חזק כל כך עד שבקושי אפשר לשמוע את המחשבות או כל דבר אחר שברקע וכל כמה שניות מפלח ברק את השמיים ומדליק את הכל בלבן בוהק לשבריר של שנייה. הכל הולך ומתגבר ומתגבר, הרעמים מרעידים את הלילה והרוחות גועשות. ואני יושבת שם קטנה ושותקת והדאגות שעד לפני שעתיים נראו לי גדולות נורא ומאיימות, נראות פתאום כמוני קטנות מתמיד. מהגדה השנייה של הואדי מבליחים אורות בודדים מבתים של אנשים שעוד ערים בהם וכמה ברושים בטוחים נורא מקשטים את האופק האפור והקודר...אי אפשר שלא לחייך, אי אפשר שלא לקחת נשימה עמוקה וטובה ואי אפשר שלא להבין שהכל אבל הכל תלוי באיך שמסתכלים... אני מתבוננת אחורה בשבועות האחרונים ולא מוצאת שם את עצמי רק ערמות גדולות של מאמרים מכסות את הכל וגם את המעט אוויר שעוד נשאר לי, אני חושבת על החלטות שקיבלתי ושוב אני לא מוצאת אותי שם.... גברים שיצאתי איתם, מצבים שונים שהתמודדתי בהם...איפה הייתי בכל אלה? הכל נראה לי ברור עכשיו והגיוני הרבה יותר, מקבל פרופורציות, נהיה פשוט פתאום. פשוט. נכון. הקלה..... ברקע הגשם מעט נחלש ופתאום אפשר לשמוע את המוזיקה שכבר שכחתי ששמתי, בין השירים היפים שנעשו בעיני כאילו במקרה נשמעים עכשיו ( Hallelujah - Jeff Buckle ) אני מחכה שהשיר יסתיים, מקשיבה לכל מילה, סוגרת את המחברת שבה כתבתי את כל זה, לוקחת נשימה עמוקה אחרונה נכנסת הביתה, נועלת את הדלת ואת הרגע המושלם הזה בחוץ והולכת לישון. |