בהירות

מבעד לוילון הבהיר חדרה קרן שמש חורפית, היא התעוררה ושוב ראתה בבירור כואב, שהוא לא שם. כמו תמיד הקדים לעזוב, ממהר אל שגרת יומו. תמיד השכים כשישנו יחד והיה מאחר לקום כשישן לבדו. כרוניקה ידועה מראש, גיחכה. הכל היה ברור והיא סירבה להכיר בכך. לא שוב, אמרה לעצמה. היא מיששה את החלק הריק שלו כמו ממששת את עצמה. לראות שהוא לא שם, החלקה הריקה ממנו. היא רצתה שהמקום הזה יתמלא כבר. בקיץ עוד הייתה מוכנה למלא אותו בכל דבר. השמש סנוורה אותה, היא הזיעה. ורצתה שהכל כבר ישתנה. כשהייתה ילדה, כאבו לה כפות הרגליים, נעלה תמיד נעליים שטוחות מדי שלא תמכו בקשת כף הרגל, הגבוהה, והמקום החסר, הלא נוגע זעק את כאבו. זה היה כאב מיוחד כמו פאנטום, זעקה ממוקדת וחדה של מקום חסר, צמא למגע. ובינתיים מחוגי השעון הביולוגי שלה נקפו, תיכף חוגגת 35. משום מה זה לא הטריד אותו, לא כששכבו ולא כשקם מוקדם מהרגלו, ביציות מתקתקות הוא קרא לזה ספק בלעג. 35 סך הכל, מה הענין. באותו בוקר התמקדה קרן שמש חורפית בבהירות על הצד שלו. ידה מלטפת ברכות גם את גופה, מעסה, מגששת, מרפה את האכזבה הצורבת בגרון, מחזקת את הנשיות הפגועה. מעבירה בה צמרמורת שלא מגיעה לשיא. אין שיאים כשהמיטה מתרוקנת. הוילון התנפנף בקלילות חגיגית, היא קמה. אני נראית כמו שד חשבה. וצחצחה שיניים במרץ. חור חדש בצבץ בין השיניים הקדמיות, היא יכלה לראות זאת בבירור פתאום, ממש שחור. רוח קלילה לוותה את היום הזה, משמרת בבשרה את טעם הריקנות של הבוקר. אין שיאים זכרה. לפנות ערב, טיילו בים לאור שקיעה. השמש הסתווית הייתה נעימה מאד, משהו במגעם היה טפל. סוג של בחילה זחלה בגרונה והיא כבר התחילה להצטער ואולי לשמוח,על כך שיירדם היום הרבה לפניה.

הכיווצים החזקים בבטן שוב חזרו לחשה לו, והם פנו אל המכונית לחזור הביתה. אחרי התה צמחים שהכין לה, נזכר שהוא חייב ללכת. הוא לא הציע לה שתתלווה אליו לישון אצלו.
כשנפגשו כעבור יומיים הסביר שהיא לא הרגישה טוב, וברור היה שתעדיף להיות בבית לא?

הם התווכחו, את לחוצה אמר לה, את יותר מדי לחוצה. אולי די. היא נשמה ונשפה עוצרת את המילים שלא תתפרצנה. נשמה ונשפה כמו שלמדה בסדנה לחיזוק השקט הפנימי. נשמה ונשפה לאט, משחררת את האויר בין השיניים, כמו שמרוקנים גלגל הצלה של ילדים. לשחרר את הלחץ בצורה חיובית, הדהד בה קולה של מנחת הסדנה. אני לא אוהבת שהמיטה שלי ריקה ממך אמרה בשקט שטיפס לתוכו רעש של בכי. מי שם לב מה קורה בלילה שאל, את רואה שאת עושה ענין מכל דבר. היא לא רואה, גם כשהכל כל כך בהיר היא לא מצליחה לראות את מה שהוא רואה, אמרה, זה השמש, היא מסנוורת רק לצד הזה אמרה, הוא חייך. את פיוטית אמר והושיט יד ללטף את שערה. הם רטטו לרגע, היא עצמה עיניים וידעה שזה מגיע. הוא אסף את ידו וחיפש משהו להתעסק בו. הוא שתק, כמו תמיד, זה הרגע להתחיל בחליבה ידעה. אתה נשאר שאלה, השעה הייתה מאוחרת מאד, אני אה... הוא הציץ בשעונו, אני דוקא חשבתי ש.. הוא חיפש את המילים. מה בענין הצד שלך במיטה שלי? הוא יישאר ריק ממך? הוא השפיל את מבטו, בכל זאת הוא איש רך חשבה. לא התאהבתי במאצ'ו. תשמעי, ניסה.. היא הניחה אצבע רכה על שפתיו. אני הבנתי, הוא יישאר ריק ממך לתמיד, לא צריך להסביר לי. לחשה. שתיקה. היא פתחה את הדלת, נשיקה יבשה חתמה את הסיפור שלהם.