26-28/2 יום ה'-שבת (תשיעי, עשירי אחד עשר)

לפני 9 בבוקר. המונית שקבעתי לא מגיעה. ב-9 וקצת יוצא, מחפש אחרת. סייקלו פונה אלי. "טנקס" עונה לו, ומסביר, שבוי בקונספט שלשדה התעופה צריך להגיע עם מכנס מחוייט ובמכונית שרד עטויית פרחים, עם נהג- "טו דה איירפורט". "טו דה אירפורט" הוא חוזר מאשר. איך? מה עם המוצ'ילה הגדולה? הוא מראה לי שתוטען על ברכיו. כמה? 3$, נענה. פונה לתיירת ליד, היא מחזקת אותי בכך שמבהירה לי את דעתה- 'זהו ערוץ נסיעה בטוח'. כשמבינה שזה לשדה, כבר לא כל כך בטוחה. בהכרתה שאנחנו, אני לפחות, פה לא בקונסלטינג כרגע, כל מה שמבקש ממנה שתצלם, היא, בנחישותה להביא ערך מוסף, ממליצה לי להורידו במחיר. אחותנו- לצערנו, לפני שאת התאמנת לשיר את ה- ABC במבטא בריטי נטול אקצנטך הצפרפתי בילט אין, אני כבר הייתי בוגר אקדמיות מתקדמות בנושא; בגנים, נחשפתי לדמויות סמכות בנושא, נשלחתי לסדנאות השתלמות בדרום אמריקה. למה לצערנו? כי את כל הניסיון הזה הייתי ממיר, בשניה, להיות במצב של לרכוש אותו, לרכוש אחר, לא חשוב, שוב. מבין הדברים שאני מאוהב בהם, לא נמצא אף פיסת ניסיון שלא הייתי מוכן לוותר עליו תמורת צבירת אחר.

אני יודע שיש לי 52,000 דונג אחרונים. מוריד אותו ל- 30,000. ו-אז, כבוגר בית ספר שנקר חולון, שלא סבל את שיעורי התעמלות באולם, ולא בתיכון קוגל את ג'קי וישניה המורה למכשירים, אני משלב טוויסט צוקאהרה כפול:

בשלב ראשון- מציע לו 50,000. הוא משתומם.

ואז מגיע השני - התנאי, שאני נוהג.

הצפרפתייה מצלמת אותנו נמוגים לעבר האובך, הפעם במצלמה שלה, כשאני עושה את חלקה הראשון של הדרך מאתמול, לשדה התעופה של היום.

אני מרצוני הוולונטארי, מנופף לה בידי לשלום,

והוייטנאמי, מעצמוניותו הפיזיולוגית, משקשק לו באשכיו לחרדה.

 בנגקוק

נוחת בבנגקוק בשדה התעופה המצויין. שדה תעופה מצויין? זה כמו בעיטת היעף המשובחת של זוהיר בהלול. 

בעודי מרחף על המסועים נזכר, איך אחרי שבועות בהודו, הפצעתי לראשונה בתאילנד. החווייה ההודית עם כל היותה כל כך משמעותית ודרמטית היתה מעיקה. נזכר כעת בההארה על המסוע התאילנדי שהפרצוף שלי קרוע כג'ריקן מפונצ'ר אחרי עידן של חוסר חיוך, בהתמודדות עם המצב הרגשי של קליטת חיוויים אינסופיים, ולהימצא בהתגוננות מתמדת של 'לא' לתחינת סביבתי הטוחנת אותי רגשית.

מחליף כסף, מפקיד את המוצ'ילה הגדולה בשמירת חפצים ליומיים. בעודי ממתין לאוטובוס המבושש, כלומר הוא במועדו ואני בחוסר סבלנותי, כחייט כפייתי של תובנות, מתמלל לעצמי, שהנשים הוויטנאמיות, עמלניות- כל הזמן עושות, מארגנות, פותרות, מייצרות, בשקט ללא דיבור. הפיליפיניות- חמלתיות, מדברות ומטפלות (- יש לי חברים ששמעו שענף האXפורט מספר אחד בפיליפינים הוא ייצוא אנשיהם ככוח עבודה זר. אלה שכללו את השיטה וייבאו עצמם לשם. ומאז הם בטיפול.) התאילנדיות ענייניות, עסקיות, מבקשות ממך משהו בעל ערך, בפלירטוט, כל הזמן.

חבר, הוא היה גאון עוד בטריפולי, אמר לי ב- 2004, כשחבר אלי בביקורי הראשון, שהוא לא אוהב אותה, את תאילנד אנשים רעים, משטרה אכזרית, ועדכן, שהיפנים אומרים עליהם שהם 'הפלסטינאים של אסיה'. אמירה כמו כפפה מתואמת ליד, אבל עם 6 אצבעות - לכל אצבע מקום, את האקסטרא לא צריך. לי היא מזכירה את הבחור שהיה אתי בצבא ושמו מתחרז עם שלי, עליו אמרתי שלא ייקח פחות מהמXימום שהוא יכול ולא ייתן יותר מהמינימום ה שחייב. אם באמירה הבאה לא אקרא כבודהיסט חובב - הוא נידון לחיי סבל, עם עצמו; התודעה שלו כל הזמן מתפעלת את המימברנה, פן לא תשאב מספיק, או חס וחלילה תשחרר יותר מדי. כמה מהאנשים בסביבתנו האישית נופלת בקטגוריה זו? האם יש מי שיגיד דבר כזה עלינו, עלי, אישית?

בכל אופן ומקרה, מבחינתי תאילנד זה מקום מצויין, רק כטרנזיט למקום טוב אחר. בכל עת מתגונן בפני הניסיון לקחת ממני מה שלא התכוונתי לתת ו-לא בגניבה, יותר אפקטיבי - בטוויסט מילולי תודעתי.

לשהייה בתאילנד מתייחס כמו שהם מתייחסים לעולם - בענייניות. נות'ינג פרסונל. קונה את האלקטרוניקה שהתכוונתי, נמנע ממה שלא, אוכל טוב ובזול מאוד, עובד המון על המחשב.

השווקים לא עושים לי את זה - רכש שלעצמו, זה תיעול של אהבה עצמית או חסכים לאפיקי צריכה. משתדל לטפח את חולשותי ומצוקותי לאפיקים אחרים. ים של דברים, בזול, באיכות ירודה שאין לי בהם צורך. מבחינתי, רכש שאין בו טעם, ריח ולב שמייח הוא יקר, מוריד מההקצאה לצריכה שהיא כן משמעותית. כאוהב עצמי, מוכן לשלם על להחמיא לעצמי באמצעות מוצרי איכות. מעדיף לשלם על מותג 50$ שנראה כ- 60$, מאשר 6$ שנראה כ- 5$. מתימטיקה תפישתית. כאמור, את בנגקוק ואנשיה לא אוהב; מכיוון שגינוני נימוס לא עושים לי את זה, מעדיף את הענייניות הוייטנאמית או החן האמיתי הפיליפינית. פה, שום דבר לא סגור בפני קוועץ' של הרגע האחרון. ועם זאת, לא נותן לזה להפריע לי.

סיכומים

אז מה היו לנו?

ריגושים קטנים וכיף גדול.

בכל המסע, לא נתקלתי בישראלים. אף לא באחד. מכירים את הישראלים שלא רוצים לפגוש אחרים? אני לא מאלה. איפה שיש ישראלים יש התרחשות. יכול להיות שהם יוצרים אותה - תרנגולת, או מתנקזים אליה - בצה. יכול להיות שהייתי במקומות נטולי התרחשויות? לא באמת חשוב, מפני שהמקום הוא הפלטפורמה, הקטליזאטור למסע, והיעד איננו גיאוגרפי.

הלבד היה פצצה! ב- 1988 אחרי שחזרנו מאלסקה עם 1040$, רכשנו תואם א.בי.אמ., אקס טי ב- 990$. היה נראה לי שאני האחרון שיש לו מחשב. הייתי חייב לסגור את הפער הזה. כמו שב- 1984 ירדתי לדרום אמריקה - הייתי בטוח שכבר כולם היו. אחרי כמה ימים, לא הרבה, הבנתי שזה, המחשב, הוא צעצועו הטוב ביותר של האדם: הוא רודף בסבלנות ובנחישות אחרי היכולות שלי, זמין בכל תחום עיניין לעשות את הקפיצה ולאפשר ליכולת לבוא לידי ביטוי. זה לא מקרה שלתכנות קוראים 'יישומים', אלה יישומים של יכולות לצרכים, והבחירה היא לאן לתעל אותם, הן את היכולות הן את הרצונות וכמובן את התוצאות.

לא הייתי נתון לנסיונות בלתי סבירים לקחת ממני מה שאינני מוכן מרצוני לתת. מי שמכיר אותי יודע, שזו בדיוק הגדרה למחוז שאם מגיע אליו אני במירעי. פעם אחת, מינורית, הייתי צריך לאיזה סייקלו וייטנאמי טו גיב דה לוק, שאני אומר מה שמתכוון אליו, ושאם הוא לא מוותר על דרישתו המופרכת לא יקבל גם את מה שסוכם עליו, כדי שיתיישר. מאידך כשטעיתי ונסעתי מצד אחד לצד שני של בנגקוק, 50 דקות בטוסטוס, ישבני נהיה קריספי כטוסט במצנם, מהחום והישיבה הממושכת, וחישב לחלוק את עצמו מעבר לשני חלקיו הבסיסיים, כמו ההיא מהפרסומת שמבעיתה אותי שאנחנו מתייבשים, נהגתי בו בנדיבות מעבר למוסכם - הרוויח ביושר. כנ"ל למונית שהביאה אותי לשדה התעופה, מתחתי לו בצה לברך, ושחררתי. מרצוני.

טרם צאתי, הלכתי למגירת הכובעים. היה שם אחד פוטבול שחור מ-אל.אי., הגיע עם אנדרו שהתארח אצלנו. נראה שעברו עליו, על הכובע, הרפתקאות, כשלמעשה, כולה הגיע חדש לתל אביב ונלעס על ידי רקס. בני ייעץ, שלבוא עם כובע כזה לוייטנאם, זה כמו להתהדר עם כובע של בני סכנין או הפועל תל אביב ביציע המזרחי בטדי. להתגרות. כבר בגולה הוא היה רגיש תרבו-אתנו-צנטרית. לי אישית היה נראה שלנסוע עם מצחיית 'יקי בן 9' רדיקלי מדי, אז הלכתי, בכל הכובע, כלומר הכוח, על 'הנהגת צופי תל אביב-יפו, מפעלי קיץ 2005'. בלי מאמץ וכוונה כשהוא מסריח, מלוח, דביק, חלוד, משומן, מטונף שלא היה דבר כזה - אף חזרתי אתו, אפילו שבטיסה מעמאן לתל אביב, במקום להיות מעל פדחתי, מצאתי אותו אחרי חיפושים רבים מתחת למושב. אחר. אבל את מיכל המים של בתי, הנשאב במציצה, שאת בנזוגו שברתי בקניה, שמטתי איפשהו בתאילנד.

ביום שישי אחד, אחרי ארוחת הערב החל סרט פעולה באחד מערוצי הטלויזיה. הנחנו שבני גדול דיו לצפות לראשונה בחייו בסרט פעולה. זוכר אותו יושב בחוסר ניסיון ונינוחות, על קצה הספה, בחולצת נבחרת הכדורגל הצהובה של ברזיל, צופה בסרט הירוד. בסיום אני שואל אותו "תגיד בני, איך היה הסרט?"

"אתה מתכוון מה מוסר ההשכל?" הוא כבר אז, עוד בגולה, היה מוטה תכנים והשלכות.

"כן" עניתי ומהרתי לנפק את התשובה "אין מוסר ולא השכל".

אז זהו, מאפסן את החוויות בבוידעם, מאחורי הדגמ"חים שגנבתי בצבא, ואפילו לא זוכר לשם מה, שכן הגישה היא, במקום לפצ'פץ' את החוויות הקודמות, להתגעגע לטוב שהיה, מעדיף לייצר את החוויות הבאות, הלפני אחרונות, הטוב שיהיה.

תודה