אני כבר כמה פוסטים שותקת.

קשה נורא לומר משהו בכלל, כלשהו.

אבל יש לי מה לומר אחד שנמנעתי ואולי טעות.

תגידי לי אח"כ אם יצאתי דפוקה.

היה היה איש שמאד מאד אהבתי, מבוגר וחולה, אחוז בחבלי החיים בשיניו, שוכב במיטתו בבית החולים, לא בתקשורת, סובל ו-חי. כהרגלי בקודש, בביקוריי, הייתי מחזקת אותו ומעודדת, בין אם שומע ובין אם לא, "אתה יכול, אתה חזק, אתה מצליח, אתה איתנו".

יום אחד הגעתי לשם עם אחיו. גבר לגבר, לא ידעו לדבר זה על זה או זה אל זה אלא אם היה הנושא כדורגל, חדשות מרגיזות, רכילות משפחתית עסיסית.

ובביקוריו, כיון שאחיו לא עונה, היה שותק אליו.

באותו יום שהיינו שם יחד אמרתי לו שילטף אותו, שידבר אליו. ליטף. שתק. ואז שאל - מה אני יכול לומר לו?!?

אמרתי לו - מה שאתה מרגיש.

אמר לי - אני רוצה שינוח. הוא סובל. קשה לו שם, את רואה, נכון?

אמרתי לו - תגיד. בדיוק את זה.

אז הוא פנה אליו, בלאדינו שלהם וליטף את כף ידו ואמר לו תנוח. תנוח. זה בסדר.

בעיניים שלי ראיתי איך האיש השתנה מול עיננו.

אולי יגיע רגע כזה שתצטרכי להרשות לה, בעצמך, כל כולך, להפסיק להיות חזקה. להפסיק להיות שם בשבילכם.

אני מצטערת כלכך, הכרתיה לרגע כלכך קצר ונראה לי שהיא תילחם כל עוד לא תחשוב שהיא יכולה להפסיק. יכול להיות שתצטרכי את להרשות לה.

אין לי חיבוק מספיק גדול, מספיק עוטף, מספיק מגן.  אבל סביבך ובך עוצמות גדולות גדולות. אומץ אהובה. הרבה אומץ.

אהבה.

חיבוק

ממני

חיבוק ענק.

ההתמודדות שלך מעוררת השתאות.

איתך בכאבך  

 חיבוק הכי גדול

קשה מאד.

לבי איתך.

אוי ואבוי לי. נורא.

קורע כל כך את הנשמה.

ליבי איתך.

אין מילים.

ליבי איתך.