הסתובבתי בין חנויות הקניון וראיתי ילד קטן בוכה בהיסטריה (בן שלוש, בהערכה גסה), הלכתי לכיוונו, התיישבתי על ברכיי, שיראה אותי הקטנטן ושאלתי אם הוא אבד, הוא בכה שכן ושאלתי אם אולי הוא זוכר את הטלפון של אמא ואבא כדי שנתקשר אליהם, הוא לא זכר. אז הצעתי לחפש אותם איתו. החזקתי לו את היד והוא מלמל משהו על אח שלו. שמתי לב שהוא אוחז ברווז גומי לאמבטיה, וכעבור כמה שניות ראיתי בחור צעיר תוהה במקומו ומחזיק גם הוא ברווז גומי. ידעתי שכמו אח כמו אח וקראתי לעברו "סליחה, בחורצ'יק?" הם זיהו אחד את השני ואני התעופפתי משם, בעודי מבריקה את ההילה שלי.